close
הפוך לדף הבית גמ"ח קופונים
 
לרשימת המאורסים המלאה >>
יעקב רבלין - דין וחשבון
אבי בלום - בית ספר לפוליטיקה
לכל המבזקים
חדשות אחרונות חדשות אחרונות

מי יעץ לנתניהו להשאיר את אנשי ליצמן במשרד הבריאות

תן ללשכה לנהל את המשרד כפי שהיה בזמנו של ליצמן ותשיג לך בכך שקט תעשייתי בסיעה המרכזית של אגודת ישראל. נתניהו שמע לעצה. במשרד הבריאות אומרים שהם לא מרגישים הבדל בין המצב היום למה שהיה לפני ההתפטרות. ליצמן ממשיך בסיורים במרכזי הבריאות כאילו היה עדיין שר ואת ההנחיות לביצוע מעבירים להם אנשי הלשכה כמימים ימימה

3
הדפס

אפשר בהחלט לחשוב שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ עובד אצל נתניהו, ולא להיפך. ההודעה על ההכרה בירושלים כבירת ישראל העומדת להתפרסם לאחר ששורות אלו יירדו אל הדפוס (וכשמדובר באיש הפכפך וחסר יציבות - כנראה גלגול של אחשוורוש - צריכים להיות זהירים), כאילו תוזמנה בבית ברחוב בלפור, ולא בבית הלבן. מסביבו של נתניהו יהום הסער של משבר קואליציוני. חקירות שחיתות של האנשים הכי קרובים אליו, וסקרים מזעזעים. ובדיוק כאשר נראה היה שהמסמרים האחרונים ננעצים בארון הקבורה מגיעה הבשורה מוושינגטון הרחוקה.

אם טראמפ לא יצרף ברגע האחרון כמה סוכריות רעילות למתנה המפתיעה - כתוצאה מהלחצים של אירופה ושונאי ישראל היהודים בארה"ב, זה יהיה ההישג המדיני השני בחשיבותו אחרי ההצבעה בעצרת האו"ם על ההכרה במדינה יהודית בזמנו של בן גוריון. במשך שישים ושבע שנות המדינה, כל ראשי הממשלה שכיהנו כאן ניסו לפעול להכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל. ולא מדובר בחלק שנכבש/שוחרר בשנת שישים ושבע. את ההכרה במזרח ירושלים כחלק מבירת ישראל יעניק כנראה רק משיח צדקנו. מדובר בחלק המערבי בו לא מכירה כמעט אף מדינה בעלת חשיבות עולמית (למעט כמה מדינות באפריקה ודרום אמריקה שגם הן העבירו את השגרירויות שלהן לתל אביב ברבות השנים והאירועים). וזאת למרות שחלק זה נמצא בגבולות ארבעים ושמונה שמוכרים רשמית גם בהחלטת האו"ם הידועה של 242 ובכל הזירות הבין לאומיות. גבולות ארבעים ושמונה - כן. הכרה בירושלים המערבית כבירת ישראל - לא.

במובן יותר ממסוים, חוסר ההכרה בירושלים כבירת ישראל טמן בחובו גם אי הכרה בשייכות למדינת ישראל. המדיניות השמרנית של הבית הלבן משנת 48 גרסה שעתידה של ירושלים ייקבע במשא ומתן בין הצדדים. כלומר: המו"מ יתחיל מגבולות החלוקה של שנת 47 שלא כללו את ירושלים בשטח המדינה היהודית, ורק לאחר הסכמה ערבית תאשרר וושינגטון את ההכרה בירושלים כחלק ממדינת ישראל. לאחר ההכרה, זכותה של ישראל יהיה כמובן להכתיר את הצד המערבי כעיר הבירה שלה. אבסורד שזועק לשמיים אבל אף נשיא אמריקאי, כולל רונלד רייגן הידידותי, לא סטה במילימטר מהמדיניות שנקבעה עוד בימי הנשיא טרומן: גם ירושלים המערבית עומדת למו"מ מדיני עם הפלסטינים.

הדעה הרווחת בוושינגטון היא שטראמפ נלחץ על ידי האוונגליסטים, שהם בסיס התמיכה המוצק היחיד שלו. מאז שנכנס לתפקיד חתם טראמפ כבר פעמיים על צו המקפיא את החוק להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים וספג ביקורת קשה מתומכיו בפלג הנוצרי הגדול ביותר בארה"ב.

האוונגליסטים, למי שלא יודע, הם כת נוצרית המאמינה שחזרת היהודים לארצם היא שלב אחרון לפני 'התגלותו' של אותו האיש ימ"ש. ההחלטה להכיר בירושלים כבירת ישראל משמחת אותם יותר מאשר את חמישים אחוז מהיהודים בארץ הקודש המשתייכים לצד השמאלי של המפה. ראה מאמרי התוגה והזעם בהארץ וידיעות אחרונות. זה משנאת ישראל וזה משנאת נתניהו.

אלא שגם אם האוונגליסטים היו הרוח הגבית, נתניהו הוא חתן השמחה. ובצדק. מאז בחירת טראמפ, נתניהו מתנהל איתו בחוכמה. הוא נתן לו גיבוי בפרשת בניית החומה בגבול ארה"ב-מקסיקו - חרף זעקות השבר של הפלג היהודי ליברלי ושל כל המפלגה הדמוקרטית. הוא עמד לצידו בשעות הקשות של ההצהרות הגזעניות ולא נרתע מהביקורת העולמית.

במקביל ידע נתניהו לבלוע בשקט את הצפרדעים הגדולות שממשל טראמפ האכיל את ישראל בשנה האחרונה. נתניהו נשך את השפתיים בזעם כאשר טראמפ הגיע להסכם עם פוטין על ההסדר בסוריה שכלל את האינטרסים של כל הצדדים המעורבים במשבר, למעט ישראל. שני הנשיאים אישרו את הנוכחות האיראנית בסוריה עם הגבלה לא משמעותית של אזור חיץ בן שבעה קילומטר אליו לא יורשו האיראנים להיכנס. ארה"ב אפילו לא הכניסה להסכם את זכותה של ישראל למנוע כניסה של נשק מדויק ושובר שוויון איראני לסוריה. את ההסכם שבשתיקה המתיר לישראל לתקוף חופשי שיירות נשק ומפעלי נשק השיג נתניהו לא מטראמפ אלא ישירות מפוטין. וגם זה הישג מרשים שנתניהו יוכל לרשום בספר הזיכרונות שלו לכשיבוא היום.

נתניהו שתק גם כאשר חתנו היהודי של טראמפ, ג'ארד קושנר, התעופף בין בירות המזרח התיכון והחל לגבש תוכנית מדינית שמרבית סעיפיה קשים מאוד לישראל. בישיבת קבינט שהתקיימה לפני כמה חודשים אמר נתניהו לשריו את הדברים הבאים: "טראמפ הוא לא אדם שמקבל אמירת 'לא', ונצטרך להשלים עם כל תוכנית מדינית שישים לנו על השולחן". מאחורי הקלעים פעל נתניהו, וללא עזרת הלובי היהודי שהפך להיות גרורה של הרפורמים והזרם הליברלי, למיתון התוכנית המדינית והכנסת סעיפים שיגרמו דווקא לפלסטינים להתפוצץ מזעם. אחד מהם: אבו דיס תהיה הבירה הפלסטינית, ולא ירושלים המזרחית.

ההתנהלות של נתניהו מול טראמפ היה בדיוק מה שהאיש הקפריזי הזה צריך. טרמאפ קיבל מנתניהו את ההערכה שגם בחוגי המפלגה הרפובליקנית הוא מתקשה לקבל. המשקל שיש לנתניהו בחוגי הימין והמפלגה הרפובליקנית מעניק למחמאות שהוא נותן לטראמפ משקל שלא יסולא בפז. כאיש עסקים ממולח, טראמפ יודע שבשלב מסוים צריך להגיע זמן התמורה, והוא שילם בלארג'יות. אין תמורה טובה יותר מאשר הכרה בירושלים כבירת ישראל, ועבור נתניהו אין עיתוי טוב יותר. את ההעברה הפיזית של השגרירות לירושלים נקבל במועד מאוחר יותר. ואם לא - אז לא נורא. ההכרה היא עצם העניין.

כשהאופי מנצח את השכל

בנאום החמוצים הידוע שלפני חודש וחצי שם נתניהו את כל ההישגים של ממשלתו על השולחן. הוא מנה את ההצלחות המדיניות באפריקה. את המאבק שמתחיל לשאת פירות בתנועת החרמות נגד ישראל. את הכישלונות הפלסטיניים באו"ם (למעט באונסק"ו שהרכבו מאפשר לערבים להעביר כל החלטה נגד ישראל. כולל החזרת הפליטים של שנת 48 ליפו ופינוי מתחם 'שייח באדר' עליו שוכנת היום הכנסת) ואת שיפור היחסים עם מדינות דרום אמריקה. בקטע זה של הנאום היה שקט מוחלט בספסלי האופוזיציה. עם עובדות, קשה מאוד להתווכח.

בתחום הכלכלי נשמעו קריאות ביניים רבות. בעיקר סביב הפערים החברתיים ההולכים וגדלים ומחירי הדיור שמשום מה מסרבים לרדת. הייתה ביקורת גם על מתווה הגז והמונופול של בזק (חלקו של נתניהו, או לפחות של עושה דברו שלמה פילבר, בבזק כבר נחשף. במתווה הגז עוד מחכים למישהו מהמעגל המקורב שיפתח את הפה עם חתימה על הסכם עד מדינה). אבל בסך הכל, גם מבקריו החריפים של נתניהו מודים שמאז ימי הפרוספריטי שבין מלחמת ששת הימים ויום כיפור מעולם המצב הכלכלי לא היה טוב יותר. האבטלה ירדה לאחוזים בודדים. האינפלציה מוזכרת רק בספרי ההיסטוריה של הכלכלה הישראלית. בנק ישראל לא יודע מה לעשות עם הר יתרות המט"ח שטיפס לשיא של מאה מיליארד דולר והתור לבידוק הביטחוני בטרמינל הטיסות היוצאות בנתב"ג מגיע עד מגרש החניה. הישראלי הממוצע, זה שלא חי ממלגות וקצבאות ואוסף שקל לשקל, הוא בעל כח קניה רב ונהנה מרמת חיים שלא ידעו אבותיו ואבות אבותיו.

להגיד שכל זה צירוף מקרים של מצב גיאופוליטי ומדיני נוח זה הסבר חלקי בלבד. נכון שנתניהו לא אחראי להתפוררות המדינה הסורית וגם לא למלחמת הדת הפנים מוסלמית בין סעודיה ואיראן. גם השקט השורר בשטחים, שהוא בעצם היסוד של הפריחה הכלכלית של היום, לא נזקף לזכותו במלואו. אלא שמכאן ועד להדיר אותו לחלוטין מהיציבות הכלכלית והשקט המדיני-ביטחוני הדרך עוברת במחוזות נוני מוזס והשמאל. נתניהו מתמרן בזירה הבין ערבית והלאומית בזהירות ומנצל כל שעת כושר לשיפור מעמדה של ישראל.

על החלק הכלכלי אין טעם להתווכח. להזכיר: בשנת תשס"ג, שנת הגזירות הידועה לשמצה, נאלצה ישראל ללוות מהאמריקאים כמה מיליארדי דולרים כדי לשלם על היבוא. היום, באופן יחסי כמובן, ישראל יכולה להלוות לאמריקאים. שר האוצר דאז היה בנימין נתניהו. כך שבכלכלה לפחות, האיש עם השיער בגון כסוף-סגלגל מבין היטב.

הסתירה שבין ההתנהלות החכמה בנושאים מדיניים וכלכליים, בצד מהירות התפיסה וכושר ההבנה, מול ההתנהלות הכושלת בתחומים אחרים - עלתה לדיון בלא מעט שיחות שקיימנו עם שרים וחברי כנסת חרדים. שאלנו: איך אדם שהצליח לשרוד מול אובמה העוין שמונה שנים ולמנוע כפיית תוכנית מדינית קשה על ישראל, חוזר פעם אחר פעם על טעויות קשות בתחום האישי ומבלה בחדרי החקירות. אין בור אחד שהוא לא נפל לתוכו פעמיים ושלוש. כבר בקדנציה הראשונה שלו הוא הסתבך עם פרשיות של חמדנות אישית, עיין ערך פרשת עמדי הובלות, שהסתיימה בלא כתב אישום רק בגלל ליבו הרחום של היועץ המשפטי דאז אליקים רובינשטיין. מה הבן אדם חשב לעצמו כשטבל את ידיו פעם אחר פעם באמבטיה העכורה של קבלת טובות הנאה מחברים עשירים? איך אדם עם איי. קיו. של מאה ארבעים לא חושש שיום אחד איזה עוזרת אישית של מיליונר תפתח את הפה ותספר על משלוחי השמפניות וחבילות הסיגרים?

ואיך זה שאף אחד בבית ברחוב בלפור לא חשב שרכישת ציוד גן חדש לבית בקיסריה והעברת הישן לבית הממשלתי תיחשף פעם על ידי עובד ממורמר. ושרישום הוצאות על טיפול בקרוב משפחה זקן על חשבון הקופה הציבורית יתגלה על ידי מישהו בהנהלת חשבונות שפעם האדון או הגברת עשו לו פנים חמוצות. זה מטופש יותר מלשדוד סניף בנק עם פנים מגולות מול מצלמות האבטחה.

מה חשב נתניהו לעצמו, שאלנו אנשים שעשו קילומטראז' של פגישות איתו, כאשר מינה את איש אמונו למנכ"ל משרד התקשורת כדי להעניק, לפי החשד שבגינו הנ"ל יושב היום בבית ומחכה להכרעה בתיקו, הטבות למיליונר שמחזיק בידיו כלי תקשורת משפיע? בניגוד למתנות בסתר, כאן זה היה לעיני כל ישראל. בפרשת הצוללות בה הנסתר עדיין רב על הגלוי - נתניהו לא נאשם, עדיין, אבל קשה להגדיר כחכם את מי שנותן לאנשים הקרובים אליו ביותר לגזור קופונים מעסקאות ביטחוניות.

ההסבר הפשטני ביותר הוא שנתניהו עקב אחר פרשת החקירות של אביגדור ליברמן ורשם לפניו שבתכנון מתאים אפשר לעשות הכל. בחקירת ליברמן התגלו מיליוני שקלים ללא הסבר הגיוני בחשבונות הבנק של הבת והנהג שלו בתקופה שכיהן כשר התשתיות. כשדוד ביטן לא מצליח היום להסביר איך נחתו שני מיליוני שקלים בחשבון של אשתו, הקריירה הפוליטית שלו נראית מחוסלת. אבל בדרגים הגבוהים יותר שדינם נחרץ קודם כל אצל היועץ המשפטי שמונה על ידם, הדברים כנראה עובדים אחרת.

יתכן, אבל זה יכול להיות רק הסבר חלקי. נתניהו התחיל להסתבך בקבלת טובות הנאה אישיות עוד בקדנציה הראשונה שלו, כשליברמן היה עוד אחד מעובדי לשכתו (אם כבר, הוא שלמד מנתניהו, ולא ההפך). נתניהו גם לא יכול היה לדעת איך תגמר חקירת ליברמן בזמן שהוא או אחד מאנשיו נהג להתקשר לעוזריו של מילצ'ן ולהזמין את המשלוחים בעלות מצטברת של מאות אלפי שקלים.

התשובה, אם בכלל יש כזאת, נמצאת פחות בתחום הפוליטי ויותר בתחום הפסיכולוגי. נתניהו לוקה, כנראה, בחמדנות אישית שאינה יודעת שובעה. לפני מספר חודשים הלך לעולמו איש העסקים ומקורבו לשעבר של נתניהו שעיה סגל. לא היה אדם שצבר יותר שעות נתניהו יותר ממנו. הוא היה מעריץ מושבע של האיש ותבונתו המדינית והביטחונית. בשנותיו האחרונות הוא כתב ספר שלפי השמועות שרצות בבראנז'ה עוסק בחולשה האמורה של נתניהו.

ספר מקביל של העיתונאי בן כספית על נתניהו והתנהלותו יצא כבר בשפה האנגלית. המהדורה העברית תצא בעוד חודש וסביר שהיא תהפוך לשלאגר ענק. בן כספית לא נמנה על ידידיו של נתניהו אבל חזקה עליו שלא כתב שם דבר שייתן עילה לנתניהו ומשפחתו להגיש נגדו תביעת דיבה.

מספיק שעשרה אחוז מסיפוריו נכונים כדי להבין שיש שני נתניהו. האחד. מדינאי ופוליטיקאי מבריק עם יכולת ניתוח אנליטית יוצאת מן הכלל. השני, צייקן שמתקשה להוציא ארנק מהכיס ולשלם על הוצאותיו. למרבה הצער אין בבית שברחוב בלפור מי שיעזור לו להתמודד עם הבעיה האישית הזאת. ההפך. הם עצמם נגועים בכך, כנראה יותר ממנו. ענבי הגפן בכלאי הכרם דבר נאה ומתקבל.

בחוגי בעלי המוסר מספרים על רבי ישראל סלנטר זצ"ל שפעם בא לפניו אחד שהפתיע את בני דורו בהיקף ידיעתו בתורה. לאחר שיחה קצרה יצא רבי ישראל ושח למקורביו שמהאיש הזה לא ייצא שום דבר. והרי גדול בתורה הוא? שאלו המקורבים. "הוא גדול עד הרגע עד שנגיעה אישית מתוך מידה לא ראויה משתלטת עליו ואז הוא הופך לקטן שבקטנים", השיב הגאון שהקדים אפילו את פרויד בזיהוי הכוחות התת ההכרתיים של הנפש. אם תרצו, הנה פשר חידת נתניהו על רגל אחת.

אווירה שמפילה ממשלות

ההסתבכות האישית של נתניהו בתיקים הנחקרים כעת במשטרה גרמה לו לאבד את קור הרוח ושיקול הדעת שמאפיין אותו ביחסי החוץ והביטחון של המדינה. אין עוזר פוליטי זוטר אחד במערכת שלא העריך מראש שחוק ההמלצות יחזור בסופו של דבר כבומרנג למי שיזם אותו. הסירחון שנדף מהחוק הזה היה עז יותר מהניחוח של אתר חיריה לפני שנסגר והועבר לנגב. ברגע שנקבע שהחוק לא יחול על כל אזרח שנחקר ודינו נחרץ על ידי המשטרה והתקשורת עוד לפני העמדה לדין, היה זה חוק פרסונלי לכל דבר ועניין.

בשבוע שעבר נוכחנו בכנס אגודת העיתונאים בו השתתפה לשעה קלה השרה איילת שקד. היא נצלבה על ידי המראיינת רינה מצליח וציבור העיתונאים בשאלות קשות בכל התחומים. היא הצליחה לחמוק כמעט מכל המוקשים. בכל זאת מדובר בפוליטיקאית מוכשרת מאוד עם ניסיון עשיר בתקשורת. כשנשאלה על חוק ההמלצות היא החלה לגמגם. "זה חוק שביסודו הוא טוב". "אסור לחרוץ דין של אנשים לפני משפט". "פעם תמכתי בחוק כזה". כשנשאלה על פשר העיתוי ומהירות החקיקה היא לא מצאה את המילים גם לגמגם.

שקד יכולה הייתה להתנחם בכך שעוד שותף בכיר בממשלה מתפתל ומגמגם כמי שהניחו גוש זהב רותח על לשונו. את סוף השבוע שעבר העביר כחלון בראיונות שנועדו להסביר כמה שהחוק הזה לא פרסונלי. במיוחד לאחר שהוא חילץ מהיועץ המשפטי הסמכה לסעיף שנותן ליועץ סמכות להורות למשטרה במקרים מיוחדים להגיש המלצות בתום החקירה. כחלון הוא מסבירן טוב. אבל בניגוד לאשף ההסברה ביבי נתניהו יש לו בעיה אחת. כשהוא אומר דברים שאינו מאמין בהם לשונו מאבדת את הרהיטות. אצל נתניהו זה בדיוק הפוך: כשהוא אומר אמת הוא מסמיק ומסתבך.

עד שהגיעה ההפגנה במוצאי שבת וגרמה לשקד את בנט את כחלון לשנות את דעתם. האפקט של ההפגנה לא היה בכמות המשתתפים - שלושים אלף איש לא מפילים ממשלה. בהפגנות על רקע יוקר המחיה השתתפו מאות אלפי אנשים והממשלה לא נפלה. קצת שינוי מדיניות והקמת ועדת טרכטנברג והסערה קמה לדממה.

מה שהפחיד את שלושת המוסקטרים היה גיוון המשתתפים. כבר לא רק שמאלנים שרוצים להפיל את נתניהו בנימוק של שחיתות כאשר הכוונה האמיתית היא להכתיר את לפיד או את גבאי. היו בהפגנה גם אנשי ימין, גם אם לא מליבת הגוש, שנפשם קצה בחרפה של חקיקת חוק שכולו נודף שחיתות סיציליאנית. בהפגנות השבועיות מול ביתו של מנדלבליט מושך הרגליים בחקירות ראש הממשלה הם לא משתתפים. הם חושבים שעל סיגרים ושמפניות לא מפילים ממשלה. אבל כשקואליציה מתגייסת להעברת חוק מביש, הם באו להפגין רגע לפני שכברזיל היינו ולוונצואלה דמינו. עד כאן.

בנט היה הראשון שמצמץ. הוא החל לדבר על כך שהעיתוי לא מתאים וצריך לחכות. גם שקד גילתה לפתע את האור והגיעה למסקנה ש"לא הקמנו ממשלת ימין רק כדי להעביר את החוק הזה". נתניהו שמע והבין שמעבר לשכר שיחה נאה, השניים לא מציבים בפניו מכשלה של ממש.

את סכין המאכלת הגיש לצווארו משה כחלון. בבוקר שלאחר ההפגנה הוא ביצע את הפליק פלאק המרהיב לאחור. הוא לא חזר מעצם החוק - כדי לא לעשות מעצמו לעג וקלס. הרי רק תמול שלשום הוא טען שהחוק אינו פרסונלי. הטריק היה הדרישה לדחות את יישום החוק בשלושה חודשים בלבד, למען הסר לזות שפתיים. מאחר והמשטרה עומדת לסכם את תיק החקירה בפרשת המתנות בתוך חודש-חודשיים לכל המאוחר, חיסל כחלון את התועלת היחידה של נתניהו מהחוק.

את המהלומה האחרונה הנחיתה המשטרה על המוליך ומביא של החוק, דוד ביטן. העיתוי היה שקוף עד חוצפה אבל העדויות שנאספו בשלושת הימים האחרונים הן הרבה יותר מאין עשן בלי אש. חקירת ביטן הולכת ומתבררת כאחת הפרשיות היותר חמורות בהן נחקר איש ציבור בישראל. כנראה אפילו יותר מפרשיות הולילנד ושלל פרשיות אולמרט וחבורתו. ביטן הוא לא ראש ממשלה ולפיכך ההיבט הציבורי פחות שערורייתי אך היקף החומר הוא מדהים. אם החשדות יוכחו, הוא יוכל להצטרף לפרלמנט האיטלקי, שם יכולים לכהן גם חברים שקיבלו סכומי שוחד גבוהים יותר.

בודד במערכה

נפילתו של דוד ביטן המסובך עד קצה הצוואר הותירה את נתניהו ללא חיילים בשטח. מי ישכב כעת עבורו על הגדר ויעשה את העבודה המלוכלכת? אפילו דוד אמסלם עושה רושם שהבין את הלקח וזז הצידה. הוא ראה מה קרה לעמיתו המסכן שנכנס לבור הביוב העמוק לשחרר סתימה ותוך כדי עבודה סגר לו בעל הבית את המכסה על הראש והשאיר אותו שם להיחנק מהאדים הרעילים.

את היועצים הנאמנים הוא איבד כבר קודם. עורכי הדין דוד שמרון ויצחק מולכו שומרים ממנו מרחק ולא רחוק היום שיודיעו רשמית על סיום העבודה מולו. אלף טובות הנאה ושכר טרחה של מיליוני דולרים לא שווים את אובדן המוניטין והשעות הקשות בחדרי החקירות. לא פלא שנתניהו החל להתייעץ לאחרונה בענייניו הפליליים עם עורכי דין אחרים.

עם מי אפוא מתייעץ נתניהו במשברים הפוליטיים והקואליציוניים הקשים שעוברים על ראשו לאחרונה? אחד מהם, אם לא הבולט שבהם, הוא שר הפנים הנגב והגליל אריה דרעי. בשבוע האחרון קיימו השניים שיחות טלפוניות ממושכות בניסיון לחלץ את הקואליציה ממשבר השבת שפקד אותה.

אחת העצות הטובות ביותר שהעניק דרעי לנתניהו הייתה באשר לתפקוד משרד הבריאות לאחר עזיבתו של יעקב ליצמן. אל תיגע באנשי הלשכה שלו ואל תצניח להם אדם משלך על הראש - יעץ לו דרעי.

תן ללשכה לנהל את המשרד כפי שהיה בזמנו של ליצמן ותשיג לך בכך שקט תעשייתי בסיעה המרכזית של אגודת ישראל. נתניהו שמע לעצה. במשרד הבריאות אומרים שהם לא מרגישים הבדל בין המצב היום למה שהיה לפני ההתפטרות. ליצמן ממשיך בסיורים במרכזי הבריאות כאילו היה עדיין שר ואת ההנחיות לביצוע מעבירים להם אנשי הלשכה כמימים ימימה.

מתי יחזור ליצמן למשרד? כנראה בקרוב ממש. הוא מחכה שחוק המרכולים של דרעי יעבור במליאה בשלוש קריאות ויחד עמו גם חוק מסורת ישראל של ח"כ גפני (החוק המאפשר לשר העבודה והרווחה להכניס שיקולים של מסורת ישראל בנושא היתרי העבודה בשבת רח"ל). אבל גם אז הוא לא יחזור למשרד על תקן של שר עם אחריות מיניסטריאלית. פעם אחת נכווים, בפעם השנייה כבר נזהרים. ליצמן יחזור למשרד רק על תקן של סגן שר במעמד של שר.

ומה באשר לפסיקת הבג"ץ? זהו זה שיש כבר פתרון. בימים אלה עמלים במשרד המשפטים על תיקון חוק יסוד הממשלה באופן שייתן מעמד חוקי לסגן שר על תקן של שר. הנוסח הלא סופי הוא כדלקמן: "התפטר שר מתפקידו או שמלכתחילה לא נתמנה שר במשרד, רשאי ראש הממשלה להאציל מסמכותו לסגן שר לנהל מטעמו את המשרד לכל פרק זמן שימצא לנכון".

ובא לליצמן ולקואליציה - אם זו לא תקרוס בינתיים מסיבות של אינרציה פנימית או חקירה חיצונית - גואל ובריאות שלמה.

וגילו ברעדה

ארבע שעות לפני מועד ההכרזה הצפויה של טראמפ בנושא ירושלים כינס נתניהו בלשכתו מספר שרים נבחרים ועדכן אותם על הנוסח הצפוי. בתוכם היה כמובן השר והיועץ החדש לענייני קואליציה, השר אריה דרעי.

האווירה בפגישה הייתה של 'תחזיקו את עצמכם שלא לשמוח יותר מדי'. ההכרזה היא הישג מדיני מהשורה הראשונה אך השגרירות לא תעבור בטווח הנראה לעין. התחזית הייתה שטראמפ יודיע על ההכרה בירושלים אך יקבע שהחלק המעשי של העברת השגרירות לירושלים יארך עוד זמן רב וייקבע לפני המצב המדיני במועד הנתון. לאחר ההצהרה יחתום טראמפ בלב שקט יותר על הצו הדוחה את ביצוע חוק העברת השגרירות בחצי שנה נוספת. לאחר מכן? ירחם המרחם.

הנעלם הגדול היה, ועדיין, הוא תגובת העולם הערבי. עוד קודם להצהרה השיג הממשל בוושינגטון הבטחה מהציר הערבי המתון שבראשות הסעודים לתגובה מגנה אמנם אך לא מעבר לזה. את ההתלהמות והקריאות ל'מלחמת קודש' הם ישאירו לציר השיעי וארגוני הטרור הג'יהדיסטים לסוגיהם השונים.
מה שלא היה ידוע אז הוא תגובת הטורקים והפלסטינים. ארדואן הכריז אמנם שהכרה בירושלים כבירת ישראל תביא לניתוק היחסים עם ישראל אך הרודן הטורקי הוכיח שכשצריך הוא יודע גם להיות פרגמטי. ניתוק היחסים עם ישראל יחסל גם שאריות האמון שעוד נותרו בין וושינגטון לאנקרה ויגביר את התמיכה האמריקאית בכורדים שבעירק ובסוריה. הוא אף יגרום לכך שישראל תסגור לאלתר את כל השלוחות הטורקיות בירושלים שמעבירות מימון ותמיכה לארגוני ההתנגדות של החמאס והג'יהאד האיסלאמי. השלוחות פועלות תוך עצימת עיניים של ישראל, שרוצה בהמשך היחסים עם הטורקים. ניתוק יביא כמובן לחיסול השלוחות בתוך מספר ימים, אם לא תוך מספר שעות או דקות.

הפחד הגדול של המערכת הביטחונית והמדינית הוא מהאפשרות שתועמלני הדת האיסלאמים של הר הבית יצליחו איכשהו להפוך את הכרזת הנשיא לאיום כביכול על 'אל-אקצא'. קשר אמיתי אין, אבל תעמולה לא זקוקה להקשרים הגיוניים. עיין ערך ההפגנות נגד הגיוס כשאין גיוס. ההקשר התעמולתי הוא אמוציונלי ואת זה יודעים גם בהר הבית וגם בבית וגן.

מתגובת הרשות הפלסטינית חוששים פחות בירושלים ובוושינגטון. אבו מאזן יכריז כצפוי על שלושה ימי זעם שהאחרון שבהם יהיה יום שישי הקרוב. אבו מאזן הוכיח עד עתה שגם כאשר הוא מצית להבות הוא שולט בגובה שלהן. אם ההכרזה לא תכלול הודעה על העברת השגרירות בפועל, מעריכים בישראל שהוא יאפשר לציבור הפלסטיני לשחרר קיטור בשלושת הימים ולאחר מכן ירגיע את הרוחות. הרשות הפלסטינית נתמכת במאות מיליוני דולרים לשנה ממשלם המיסים האמריקאי, ובלי התמיכה היא תפשוט רגל בתוך פחות משלושה חודשים. על הכסף של הקטארים, שבכלל מזוהים יותר עם החמאס, כבר אי אפשר לסמוך, שלא לדבר על הסעודים, שהפכו לעושי דברה של וושינגטון כמעט כמו ישראל.

ההוראה שניתנה אפוא לשרים הייתה בסגנון של וגילו ברעדה. לשבח את הנשיא על ההכרזה אך לא לצאת במחולות ולא לערוך חגיגות ניצחון. היחיד שצפוי לעשות שבת לעצמו הוא השר אריאל, שבוודאי לא יניח להזדמנות היסטורית שכזאת לעבור מול פניו בלי לגזור ממנה את הקופון המתאים.

בצאתו מהישיבה אמר דרעי ל'בקהילה' את הדברים הבאים: "הנשיא האמריקאי הוכיח שוב שהוא ידיד אמת של ישראל והעם היהודי. ירושלים עיר הנצח הייתה תמיד הבירה של העם היהודי ואני שמח שהידידה הגדולה שלנו סוף סוף הכירה בכך. מדובר בהישג מדיני רב ערך לממשלה ולעומד בראשה ואני מברך אותו על כך. יחד עם זאת יש להימנע מצעדים נמהרים בשטח שיגרמו לתבערה ביטחונית או מדינית מהסוג שהכרנו בעבר".

אולי יעניין אותך גם
פתח את כל התגובות   הוסף תגובה
תגובות    
אתה כמובן, החכם מכל. (ל”ת)
 23:35 09/12/2017
1
 
חחחח ובסוף טראמפ הודיע שהוא מעביר את השגרירות ולא קרה כלום מכל מה שניבאת (ל”ת)
 04:54 10/12/2017
2
 
     ממש לא. השגרירות לא אמורה לעבור בזמן הקרוב בכלל (ל”ת)
 18:34 10/12/2017