י"א ניסן התשפ"ד
19.04.2024

אג'נדה או הביתה

יוסי אליטוב, הפרשן הפוליטי של 'משפחה', סבור שנאום 'שדה בוקר' הוא קריאת חירום של אדם נואש

אג'נדה או הביתה




מכל הניחושים והספקולציות שבעולם, אחרי שלועסים את תובנת פרשנינו וסורקים את מגדלי הספינים שפורחים באוויר, קשה למצוא אבחנה יותר שפויה לאירוע המכונן שהתרחש בקיבוץ שדה בוקר, אחוזתו של דוד בן גוריון, מאשר תחייתה המפתיעה של מורשת שרון האפלולית, זו שמירקה עוונות וחטאים ברגבי אדמה ובנחלי דמע. זו שבקסם פתאומי אתרגה את האיש שהיה השנוא ביותר עד לאותה עת בחוגים האינטלקטואלים הקולניים של ישראל ויצרה סביבו חומת אש של הגנה. הגנרל הדחוי וכבד הגוף נעטף מכף רגל ועד קרחת בפקעות פקעות של צמר גפן שמאלי רך וטוב. 'אחינו אתה, עתה', אמרו לו מתנגדיו.

על מפתן החודש השמיני לכהונתו כראש ממשלה, מצליח אולמרט, סוף סוף, ללכת לאורו של שרון. תמה התקופה הקצרה, פחות מעשרה חודשים אורכה, שבה התקשה אולמרט להתחבר לדמות האב שרון. יותר נכון: הציבור התקשה ליצור את החיבור. הוא לא ראה בו יורש טבעי. עכשיו, אחרי הפניה החדה שמאלה, בפאתי הנגב, לשם הטריח את חברי הממשלה כולה ליום של כיף אידיאולוגי, נוטף צוף של שלום מתקתק, מצליח אולמרט להיטמע לתוך דרכו של קודמו, לתרבות שלטונו, לשטיקים הקטנים ולפעלולים המוכרים מחמש שנות שרון.

הוא, הזקן, אמר אולמרט, הושיט יד לשלום לעמי ערב עוד בשעת לידתה של ישראל. והיד הושבה אז ריקם, אבל כמו אז - גם עכשיו אני מושיט ידי לשלום לשכנינו הפלשתינים, בתקווה שלא תושב ריקם. השרים שישבו מולו, עייפים ומותשים מהדרך הרחוקה שעשו מירושלים, מנסים ליהנות מקרני השמש החמימות התעשתו מיד כשאולמרט ירה את הפצצה.

מסתבר שאין כל צורך להצטייד במנת אייקיו חריגה של אהוד ברק, כדי להבין כי תחושת המפולת חדרה סופית לתודעתו העצמית של ראש הממשלה: הוא מלטף את תחתית החבית, מצידה השני. בכל זאת, כאשר בן הזוג על עמודות הסקרים בטבלאות שמתפרסמות בעיתונות של סוף השבוע, אינו בנימין נתניהו לשם שינוי, אפילו לא סילבן שלום בקולו הניחר, אלא הכוכב העולה בשמי הנחושת של ישראל העייפה, ארקאדי גיידמאק, זה אולי משעשע כמה יועצי תדמית שהצליחו כמעט בלי כוונה להפוך בדיחה למנהיג, אבל לא פוליטיקאי ממולח כאולמרט יזלזל באיתות החמור המהבהב מהשטח באורות חירום.

מבחינתו, נאום שדה בוקר הוא יותר קריאת חירום של אדם נואש שהולך ושוקע בביצה טובענית ומנסה לאחוז בקש האחרון, מאשר קריאה לשלום מפיו של מנהיג בעל חזון ודרך שנאלץ לגייס את תעצומות נפשו כדי להיפרד בעצב ובמרירות ממשנת חייו ומהג'בלאות עליהם רץ בצעירותו.

לשרון זה לקח כמעט שלוש שנים. בוקר אחד הוא התעורר וגילה שהאשראי הציבורי שלו נגמר. הכותרות כולם נקבעו בחדרי החקירות והוא איבד את היכולת להשפיע על סדר היום הציבורי. כשמצב רוחו קודר, הזעיק שרון את יועציו הקרובים. אם לא נתעשת עתה, הזהיר הפוליטיקאי הישיש והמנוסה, עוד יגרשו אותנו מלשכת ראש הממשלה במקלות ואבנים. מכאן הייתה הדרך להתנתקות קצרה מתמיד.

והפטנט של שרון


אצל אולמרט המצב אפילו יותר נואש: הוא שקוע עד צוואר, כמו שרון בזמנו, בחקירות משטרתיות ובמציאות ביטחונית קשה. אך בשונה מקודמו, ההתנהלות הפוליטית שלו, מביכה עד כדי מוזרה. בביצועים - הוא מזכיר את ראש עיריית ירוחם בשנתו הראשונה. ביושרה - גיידאמק מעפיל עליו. בתוצאות - הוא כבר לא מזכיר את אף אחד, כלום. אפס.

מי האמין שאיש מלא עורמה כאולמרט, יתעקש לחבוט את פדחתו החשופה בכל דלת זכוכית שהוא חולף על פניה או לצדה וירוץ בעיניים פתוחות אל לוע של כל בור אפשרי מבין הרבים הפזורים בנדיבות במרחב המדיני-פוליטי. לאן נעלמה הפקחות המפורסמת שלו, שואלים רבים ממכריו.

והוא עושה זאת במצוינות מרשימה. ההתקוטטויות המיותרות עם שריו, אחרוני מעריציו, המשלמים על כך מחיר ציבורי, הריבים עם עמיר פרץ, כאילו ואין לו תעסוקה נוספת בעולמו מלבד ההתעללות המעודנת במשופם הצווחני שיושב לצדו, המשא ומתן הצולע עם יהדות התורה, שיודעת פרק בהלכות לויאליות, נכס נדיר וחשוב בקואליציות ישראליות רעועות, העימות עם השר שטרית, שיח החירשים שהוא מקיים עם חברי הכנסת מקדימה, כל אלו, ועוד ככל שמותיר לו הזמן, מביאים אותו לעמדה שבה נמצא שחקן כדורסל שעומד להיבעט מהמגרש בביזיונות, רגעים ספורים לפני התבוסה, ואז, במר ייאושו הוא פותח בסדרה של זריקות מטורפות למרחוק, כשהאפיק מעורפל ולא ברור. הסיכוי שיקלע אל הסל הוא אפסי. מצד שני, מהמקום שאליו כדרר את עצמו בשמונת החודשים האחרונים, הרבה אין מה להפסיד. אולמרט כחובב ספורט מושבע, ודאי מבין את הנמשל.

אג'נדה או הביתה, זהו תמציתו של הקול הפנימי שקרא לאולמרט, קום ועלה לשדה בוקר ותשבע אמונים למחנה השלום. או אז תפגוש בפלא הבלתי יאומן, תחזה כיצד להקות הטורפים שחגו מעל ראשך ולא נתנו לך חמשה רגעים של חסד, יפרשו עליך את כנפיהם וינעימו את זמנך משירתם הערבה. קפוץ אל הקופה הכסופה של האתרוג, כל עוד המכסה פתוח. אולמרט קפץ, מה זה קפץ, זינק, בקפיצת ראש, הוא מוכן לשחרר הרבה הרבה אסירים, הוא מוכן לתת הרבה הרבה שטחים, הוא יפתיע את הפלסטינים.

לא חלפה לה יממה וכבר התברר שהקול הפנימי לא אכזב. שירתם של הפרשנים אכן ערבה ונעימה. כותרות העיתונים שנצבעו בכחול-לבן, על גבול החגיגיים, הוכיחו כאלף עדים שמה שהיה הוא שיהיה. המטרייה החמימה של שלום עכשיו, היא מפלטם של המסתבכים הסדרתיים בפוליטיקה הישראלית. זה עבד יופי אצל צחי הנגבי. הפטנט נרשם סופית אצל אריאל שרון וכעת עובר מקצה שיפורים אצל אולמרט. מעתה ידע כל מסתבך עתידי, כי נעים יותר שאנשים מדברים ביניהם על צרותיה של המדינה מאשר על צרותיך האישיות.

"לרפי שלנו"


מדרשת שדה בוקר, שבה פרש אולמרט את האג'נדה לאור השמש, ממוקמת בלב הנגב המרכזי, על מצוק נחל צין, מרחק של ארבעה ק"מ מהצריף הישן של הזקן. על התוואי הזה, היה צועד "הזקן" מידי בוקר, מהצריף עד למדרשה בקצה המצוק. היה לו תחביב מיוחד: להשקיף על נופי הבראשית הפראיים של נחל צין העמוק ובחסות השלווה המדברית, לשפוך את ליבו ולהשמיע את הגיגיו באוזניו של דוד כהן, חבר קיבוץ שדה בוקר שאבטח אותו בלכתו ובצאתו.

בנגב, אהב ראש הממשלה הראשון של ישראל לומר, ייבחן העם בישראל. לבסוף רק מעטים מבין הצעירים הטו אוזן לקריאתו לעלות וליישב את הנגב. מאידך, זכה הזקן להיחלץ ממקום קבורה המוני בהר הרצל, לצד יורשיו הפחות מכובדים, ולזכות בחלקת קבר נפרדת ויוקרתית שהפכה מוקד עלייה לרגל לחילונים ולאחד מסמליה המובהקים של חזון בוני המדינה.

בשנים האחרונות, זוכה הקבר לייעוד נוסף. ראשי ממשלות ופוליטיקאים שנקלעו לדרך ללא מוצא, מנסים להמציא את עצמם מחדש על ידי הפרחת נאומים מדינים עתירי חזון שמידת האפקטיביות שלהם מזכירה במשהו את חזונו של הזקן על פריחת הנגב שנותר על הנייר ולא פרץ לעולם המעשה. ההזמנה שנשלחה לשרים לקראת ישיבת הממשלה בשדה בוקר, הייתה סטנדרטית למדיי: נאומים אווריריים וחסרי משמעות על חשיבות הנגב ואישורם של כמה העברות תקציביות בסך 400 מיליון שקל ליעדים בדרום, העברות שכבר אושרו פעם שישית בישיבות ממשלה, בכל פעם שהממשלה זקוקה למעט יחסי ציבור וקיים חלל בסדר היום, כמעט כמו המים הממוחזרים שמשקים את הצמחייה הירוקה שלרגלי מדרשת שדה בוקר.

עד להצהרתו של אולמרט, היה רפי איתן, השר מהגמלאים, לאטרקציה הגדולה של הישיבה. יום הולדתו של השר בן השמונים, זו הזדמנות נאותה לגלגל כמה בדיחות מקאבריות על בני גיל הזהב, שמסרבים להתיישר על פי השנתון של תעודת הזהות ומחזיקים במו ידיהם את המסך שלא ירד על חייהם. אנחנו כאן, פתח אולמרט את הישיבה במצב רוח מרומם, כדי לברך את אחד מחברנו, איש רב פעלים, שתרם רבות למדינת ישראל ועוד עתידו לפניו. לרפי שלנו יש יום הולדת.

עיניו של איתן נצצו בשמחה מבעד משקפיו עבי הקרן שמגדילים את אישוני עיניו ואלו נראים כשני פנסים המאירים מתוך אקוואריום. תודה רבה, תודה רבה, סרק איתן את חבריו השרים והחליף לרגע את הזקן האחר, בתפקיד חתן השמחה.

"אני רוצה שתדע רפי", המשיך אולמרט, "שאצלנו 81 זהו גיל שבו רק מתחילה הקריירה הציבורית. בעניין הזה אתה רשאי בהחלט להיוועץ בידידנו המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס".

השרים המשועממים געו בצחוק, לזכרו של הזקן החי במקרה זה, ופרס פנה אל אולמרט בתובנה משלו. "איהוד, אינך מבין", העיר לו ברצינות תהומית. "רפי ואני, אנחנו תנועת הנוער של ממשלת ישראל". כשרוחו של איתן מרוממת הוא סיפר לכמה מהשרים שישבו לידו על מפגש הרואי שהיה לו השבוע עם אורי גלר, פעלולן ידוע. אתה הוא זה שמספרים עליו כי הוא מכופף ומיישר כפיות, התעניין השר אצל הקוסם. וכשזה השיב בחיוב פנה אליו בהצעה שאי אפשר לסרב לה: "אולי תוכל ליישר אותי". גלר דחה את ההצעה: "עד כאן. זה גדול עליי".

התפנית החדה חלה מאוחר יותר, בפתאומיות. השליפה המדינית הפתיעה את השרים שנתפסו לא מוכנים. האמת היא שכבר במהלך ישיבת הממשלה, עוד לפני שירד אולמרט להשמיע את תובנותיו בשדה בוקר, הבחינו השרים ברחש חריג מאחורי ראש הממשלה. ישראל מימון ויורם טורובוביץ, התנצחו על טיוטות הנאום. זה מחק וזה הוסיף ושוב הריטואל חזר על עצמו כמה פעמים, עד שהצליחו השלושה להתלכד מאחורי טקסט אחד.

בנאום הזה, טען אחד ממקורביו, אין חידושים. הכל כבר נאמר לבוש בוושינגטון בשיחתם האחרונה. אולמרט שחש בכתף קרה מצידו של בוש, הצולע במדינתו הוא ומדדה על קביים בדעת הקהל, התחייב על הקמת מדינת פלשתינית בגבולות זמניים, השארת שנים עשר אחוזים משטחי הגדה ושחרור מאסיבי של אסירים כמו מרואן ברגותי.

החשש של היועצים מנאום שדה בוקר היה מהמאסה הגדולה שהתכוון אולמרט להוריד בנאום אחד: גם הורדת יישובים שבהם מתגוררים רבבות אנשים. גם שחרור אלפי אסירים עם דם על הידיים שנדנו לתקופות מאסר ממושכות. שלא לדבר על הקמת מדינה פלשתינית בעלת גבולות בטוחים ועוד כמה סוכריות עתירי קלוריות. לפלשתינים כמובן.

העם הזה, ניסה להסביר אחד היועצים, אינו מסוגל לקבל את המנות הללו במינון מיוחד. מה שאתה עושה, הזהיר היועץ את אולמרט, זו התקפה. מוקדם מידי, הם אמרו. מסוכן מידי, הזהירו. תוותר על כמה מוטיבים אבל אולמרט, כמו טייס שמטוסו מתקרב במהירות אל חודי הצוקים ולא נותרו לו ברירות רבות מדי, החליט להתמסר למצוקותיו ולשבור בחוזקה שמאלה, בתקווה להינצל מההתרסקות הצפויה לו.

כשהוא מביט אל זוג הקברים שממולו, דיבר אולמרט כדבר אל בן גוריון בשיחת רעים. כאילו שיש נקודת דמיון, ולו אחת, קטנה, בין עולמו של ראש הממשלה הראשון של ישראל, ליורשו בימים אלו שמנסה בעיקר להיחלץ משרשרת של כבלים בהם הקיף את עצמו. "הייתי חושב זאת כחטא כבד, אילו לא היינו עושים ככל האפשר למען הגיע להבנה הדדית עם שכנינו. הימים האלה אינם ימים קלים למדינה ולעם ישראל. דווקא בימים אלה, טבעי שנבוא למקום הזה, בו טמון אבי האומה המתחדשת שלנו, כדי לשאוב ממנו השראה". שניים משרי העבודה, התקשו לעצור את פרצי השמחה. ממש נאום של מר"צ, סיכמו ביניהם.

נחמת השסניקים


מסביב לחלקת הקבר ישבו שלושה שרים חרדים והאזינו ברוב קשב לדברים. ליבו של כל אחד מהם נהה אחרי מרכיב אחר באירוע. השר ישי, לדוגמא, התלונן על בזבוז הזמן הנורא. בשנה הבאה, אמר לנו, כשיתקשרו להזמין אותי לישיבת ממשלה בשדה בוקר, אוותר מראש על החוויה הזאת. אל תגיד לי שאתה מזלזל במורשתו של הזקן, הערתי. ישי הביט אל שעון הקילומטראז' של רכבו וספר את הקילומטרים המיותרים שגמע. "חמש שעות בזבזתי רק על הכבישים", סיפר ישי, שבוע לפני יציאה למסע מפרך בהודו, כדי לייבא מיזמיים עסקים לכאן. כשישי רואה את עצמו בשנה הבאה בממשלה, זה אומר שמבחינתו אפשר אולי לארוז את הנאום של אולמרט בניילון יפה ולהוציא אותו בשנה הבאה, לעוד רבע שעה של ספין תורן.

אין חידוש בכל דבר לכשעצמו בנאום אולמרט, חיווה השר אטיאס את דעתו. "על הכל כבר שמענו בעבר. מה שיוצר את הדראמטיות זה המכלול ועדיין אני מסרב להתרגש. לא נראה לי שאנו עומדים בפתחה של תקופה חדשה. אפילו את הפסקת האש הם לא מצליחים להחזיק שלא לדבר על הפרטנר שלא נראה באופק".

מבחינתה של ש"ס, יש מקום לאופטימיות. מרבית הסיכויים שאכן מדובר במהלך טקטי ולא מהותי, אבל גם אם במקרה הגרוע, לבסוף יתברר שכוונותיו אכן נכונות, עדיין אולמרט מתנה את משנתו במימוש השלב הראשון של מפת הדרכים שתלוי בצד הפלשתיני. בנסיבות הקיימות, כשאבו מאזן מתקשה להציג שעתיים שקטות בשדרות, וכשקולו של אלי מויאל עוד ישמע רבות באוזני העם היושב בציון, קשה לראות איך תצא התוכנית לדרך. מצד שני, ייתכן שבעוד חודש חודשיים שהמציאות תסגור שוב על אולמרט, הוא ילך על משהו נועז יותר של פינוי יישובים ומאחזים גם מבלי שהפלשתינים יעשו דבר.

כך או כך, גם במצב שכזה, השסניקים יוכלו להתנחם לפחות בקביעה שנפלה בשדה בוקר כי מעתה לא ייעשו עוד צעדים חד צדדיים, בדומה להתנתקות ולהתכנסות. הפעם הולכים רק הסכם מדיני מול פרטנר והסכם שכזה, הוא עדיין בתוך המתווה ההלכתי של מרן הגר"ע יוסף על שטחים תמורת שלום.

קבר האחים של פרץ


את המונולוג הבא השמיע שר הביטחון, השבוע, באוזני כמה מעמיתיו השרים. כמה לא מפתיע, כמה צפוי שדווקא השר שערך קבורה מכובדת לשד העדתי, מחייה אותו כעת מחדש, לפחות בשיחות הבלתי רשמיות. לקרוא ולא להאמין.

"אתה יודע למה רודפים אותי", שאל פרץ ופתח בנאום, "זה רק בגלל שאני ספרדי. אם שר הביטחון היה אשכנזי, היחס היה שונה לגמרי. הכי קשה לי להבין זה את הפוליטיקאים הספרדים. הם הרי יודעים למה עושים לי הכל ולמרות זאת, הם מצטרפים להתקפות עליי".

"אומרים לי: תתפטר ממשרד הביטחון ותעבור לתיק כלכלי אחר. תגיד לי אתה, אם היום אתפטר מהתפקיד, מה יגידו כולם? שניצחו אותי. שכל ההתקפות עליי היו נכונות. אני לא אתן להם לנצח אותי. כולם עוד יראו שלפריימריס בעבודה, אגיע כשר ביטחון, אתמודד על הראשות ואנצח. גם בשנה שעברה אמרו לי חברים, עמיר אתה לא תנצח, חבל לך להתמודד והנה כולם ראו איך שניצחתי. גם הפעם אפתיע את כולם.

"אם אתפטר היום, הציבור יהיה משוכנע שאני אשם במחדלי מלחמת לבנון. למה אני צריך לוותר עליהם? תגיד לי אתה: אני אשם במלחמה הזאת? כולם אשמים! אז אתה יודע מה, אם מאשימים אותי אז בואו נבדוק ונראה איך שכולם אשמים ואז נעשה קבר אחים אחד גדול ונגרור לשם את כל האחראים מהיום ולשעבר. לא יהיה מצב שאחד יודח וכולם ינוקו! תשכחו מזה.

"חוץ מזה, אתם עוד תראו שועדת וינוגרד תנקה אותי לגמרי. בעיתונות התפרסמו כל מיני הערכות. כאילו אפשר לדעת מי יואשם לבסוף. מה נראה לך שחברי הועדה יבדקו רק את התפקוד שלנו בממשלה? הם יבדקו אחורה ולא קדימה ואז כולם יראו איך שהכותרות מתהפכות. הם עוד יחטפו פצצות. כל שרי הביטחון שלפני יחטפו. אוה אוה יחטפו.

"בכל בוקר אני קם ורואה שעושים עליי ספינים. בזמן שאני עובד קשה מחמש לפנות בוקר, עד לשעות הקטנות של הלילה, הם מריצים עליי את הספינים שלהם. רק כשאני יוצא החוצה, אני מבחין באי החרבות שעשו ממני. מדליפים עליי סיפורים שלא היו ולא נבראו. לא חסרים שרים שמדליפים עליי כל הזמן. כולם עוד יראו: ועדת וינוגרד תנקה אותי ותלכלך את קודמיי.

שאלו אותי כמה חברים, ומה תעשה אם אולמרט יפטר אותך משר ביטחון. אז נכון שהייתה זו טעות לקחת את הביטחון אבל אם הוא ידיח אותי, אני אמשוך את כולם החוצה. שר אחד מהעבודה לא יישאר בממשלה. מה אתם חושבים שזו בדיחה לפטר יו"ר מפלגה וכולם יעמדו וישתקו. תשכחו מזה. אני אשאר שר הביטחון ויו"ר העבודה וכולם יצטרכו לאכול את הכובע כשיתפרסו מסקנות הוועדה. בניגוד לכל הערכות, אני אצא הצדיק. ברק ומופז, יצטרכו להתמודד עם כל מה שיצרו בגבול הצפון".

המטבחון, טורו של יוסי אליטוב, מתפרסם בעיתון 'משפחה'

תורה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 6 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד