ח' ניסן התשפ"ד
16.04.2024

המצלמה והמיקרופון

"יותר משרצה האיש לראות ולחגוג עם אנשי השלטון את שמחתו, דאגו הם להגיע לשם" • חברון גרנביץ יוצא להגנת כבודו של העיתונאי יוסי אליטוב ומסביר מי אשם באמת ב"קרקס החנופה"

המצלמה והמיקרופון



בלשכת יו"ר הכנסת לא ידעו את נפשם מהתעלומה המסתורית. על-פי דיווחים שהגיעו מראשי הוועדות השונות בכנסת עלה, כי ישנם ימים בהם כל חברי הכנסת החברים בוועדות מגיעים ומתייצבים במקומם, פעילים ומגיבים בכל הנושאים העולים על הפרק, שואלים ומשיבים, מתווכחים ומתריסים, עומדים על שלהם ומצהירים שיעשו הכל למען אותם בוחרים ששלחו אותם לכנסת.

אך... יש ימים עגומים ומסתוריים, בהם אמורים להתכנס הוועדות, חברי הכנסת מציצים אל תוך האולם וחוזרים על עקבותיהם. מי שכבר נכנס, מתיישב על כיסאו כמי שכפאו שד, מביט תכופות על שעונו בשעמום, למרות שגם אם הנושאים העולים לדיון חשובים מאין כמותם לסדר היום הציבורי, הביטחוני, החברתי והכלכלי של תושבי המדינה.

ואז הגיעה התעלומה לפתרונה.

הסתבר כי מי שאשמים במצב הרוח ההפכפך של חברי הכנסת הם המצלמה והמיקרופון המוצבות על במה קטנה, בתוך אולמות הוועדות. ברגע שחשו חברי הכנסת כי כל תוכן הדיון מוסרט ומוקלט ועלול להתפרסם בתקשורת, הרי שהתנהגותם הייתה עזה כנמר ונמרצת כצבי, ומשהבחינו כי אין סיכוי שתוכן נאומיהם, הערותיהם ומחאותיהם יפורסמו, הרי כל פעולה ומעשה שלהם הם כברכה לבטלה של ממש.

כל שר בממשלה, חבר כנסת או ראש עיר, ירצה או לא ירצה, הרי הוא הופך לעבד כנוע ונאמן של התקשורת, ויודע הוא כי היא השולטת, הקובעת וממליכת המלכים. אם חפץ הוא לשרוד בתפקידו, הרי שצריך לעמוד בפנייה כעבד כנוע וצייתן שכן אילולא כך, יגיע ללשכת התעסוקה.

לפני כמה ימים חגג אחד העיתונאים הנחשבים והמוכשרים ביותר בציבור החרדי, אדם שטוריו השבועיים נקראים בשקיקה וכבר הצליח בעזרת כשרון כתיבתו לשנות מהלכים ולהכתיב את סדר היום הציבורי בממשלה ובפוליטיקה החרדית, בר מצווה לבנו.

אז נכון, "המצווה" הייתה בשבת שעברה בבית הכנסת, ואילו החגיגה עצמה הייתה ה"בר" בלבד. האירוע אכן היה ססגוני ומרשים, השתתפו בו שרים, סגניהם, ראשי לשכותיהם, חברי כנסת ועוזריהם, ראשי ערים ומועצות מקומיות, עיתונאים, אנשי פרסום ומדיה, וכל אדם שחפץ בעיצוב שמו והאדרת יקר תפארתו הקפיד להיראות באירוע מתחילתו ועד סופו.

לצערי הרב, שמעתי קולות מחאה רבים לכיוונו של העיתונאי החביב ונעים ההליכות, סביב "קרקס החנופה" שהוקם במקום, וכביכול על מצעד הכבוד העצמי שערך לעצמו.

כאחד שקצת קרוב לעולם התקשורת, חווה, טעם ועדיין נהנה ממנעמיו, חשבתי אולי שכאן המקום להגן על כבודו של העיתונאי. אין ספק כי יותר משרצה האיש לראות ולחגוג עם אנשי השלטון את שמחתו, דאגו הם להגיע לשם; יותר משרצה העיתונאי לקטלג את תמונות אורחיו באלבומי המשפחה האישיים, חפצו השרים והח"כים להתייצב מול המצלמה, לחייך להניח יד חביבה ומחניפה על כתפיו, והכול מתוך תקווה שצורת פניהם לא תשכח על ידו בכול פעם שיטול את קולמוסו להמליץ על השר, חבר כנסת או ראש העיר הכי מצטיין ופעלתן ומי שהכי ראוי לכהן קדנציה נוספת.

הטור מתפרסם ביום רביעי ברשת 'קו עיתונות דתית'

תורה

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 16 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד