1. עמוד הבית
  2. בחצרות
  3. בחצרות חסידים

הנס הגלוי והשוחד: מארח האדמו"ר מספר

הרה"ח ר' דוב שיש מזקני חסידי שומרי אמונים וחתנו של הרב יוסף יהודה ריינער ז"ל, שהיה בעל האכסניא האחרון של האדמו"ר מהר"א מבעלזא זי"ע בפעסט וזכה להצלה פלאית – שזורה בתיאור מסע "רכבת ההצלה" של קסטנר. וגם: תיאור נרחב אודות ימי שהותו של הרבי מבעלזא זיע"א

Print בחדרי חרדים , כ"ז אב תשע"ח 08/08/2018 19:24

מעלילות הפלאים ברכבת תמונה ראשית חץ.jpg הרבי מבעלזא זיע"א בפתח האכסניא עם ר' יוסף יהודה ריינער ז"ל

בחודש אב מציינים בעולם החסידות את ימי היארצייט של גדולי ומאורי החסידות האדמו"ר הקדוש רבי אהרן מבעלזא זיע"א והאדמו"ר רבי יואל מסאטמר זיע"א.

לרגל היארצייט מפרסם עיתון 'המחנה החרדי' בטאון חסידות בעלזא עדות מכלי ראשון של הרה"ח ר' דוב שיש, מזקני חסידי שומרי אמונים וחתנו של הרב יוסף יהודה ריינער ז"ל, שהיה בעל האכסניא האחרון של הרבי מהר"א זיע"א בפעסט וזכה להצלה פלאית – שזורה בתיאור במסע "רכבת ההצלה" רכבת קטסנר שם ניצל האדמו"ר רבי יואל מסאטמר זיע"א.

י"א תמוז תש"ד, א' בלק (2 ביולי 1944). קול שיקשוקם של שמונים קרונות הרכבת נדם זה מספר ימים. אותו שקשוק אשר דימה את פעימות ליבם של כאלף שש מאות איש, נדם יחד עם תקוותם. בני הקבוצה רחשו בפנים מודאגות בתוכה ומסביב לה, תוך שהם לא מורשים להתרחק יותר ממרחק קצרצר מהרכבת. שוהים הם עדיין על אדמת הונגריה הנתונה תחת הכיבוש הנאצי.

הם יצאו לדרך בתקווה גדולה, מבודפסט, ממלטים את נפשם. השטן הנאצי משתולל ברחבי אירופה זה מספר שנים וכבר הספיק לרצוח מיליונים מיהודיה. כעת הגיע תורם של חצי מיליון יהודי הונגריה להירמס תחת המגף. עד כה הם חיו בשלווה יחסית, רובם אינם מודעים לזוועה המתחוללת בארצות השכנות. שלווה זו הופרה כאשר החלו מתגנבות הידיעות, אשר לא זכו לאימון רב, אודות המשלוחים לכיוון אושוויץ.

רכבת מלאה יהודים הנוסעת מהונגריה באותם ימי אימים, אחת דינה להישלח לאושוויץ, לשם היו מגיעים היהודים סחופים ועייפים, מזי רעב ומוכי תדהמה, ובטרם הספיקו לקלוט את פירושה של המילה האיומה אושוויץ כבר הועלו השמימה בסערת הסתר הפנים הנוראה.

הפוך מכך היה מצבם של נוסעי רכבת זו. הם היו הנבחרים להצלה, בעסקה הידועה שנרקחה על ידי וועד ההצלה, עליו השתלט ישראל קסטנר, עם צורר היהודים אדולף אייכמן ימ"ש. עסקה זו נמשכה במשך זמן רב עד שנתפרו כל קצוותיה. אייכמן ביקש להשיג "שקט תעשייתי" לתעשיית הרצח עליה פיקח בהונגריה, ותמורת זאת מוכן היה "לוותר" על מותם של אי אילו יהודים, וגם זאת תמורת הון עתק. מלבד ארבע מזוודות מלאות זהב ותכשיטים שנמסרו על ידי וועד ההצלה באותה עסקה, נדרשו נוסעי הרכבת לשלם כופר נפשם לרייך בסך אלף דולר לנפש. התקווה היתה שלאחר הצלחת ייעודה של רכבת זו יבואו בעקבותיה רכבות הצלה רבות אחרות תמורת תשלום אותו יספקו גורמים יהודים עשירים ברחבי העולם. "סחורה תמורת דם" – כך נקראה העסקה.

לא בכדי זכתה רכבת זו לכינוי "רכבת המיוחסים". העשירים שהצטופפו בה נדרשו לשלם לא רק את אלף הדולר לגולגלתם האישית, אלא גם בעבור שאר המצטרפים לרכבת ההצלה, אלו ששמם הופיע ברשימות שהוכנו בוועד ההצלה. ברשימה ניתן ייצוג כלשהו לכל שכבות האוכלוסייה היהודית בהונגריה. בנוסף לכך, ואולי גם קדמה לכך, הבטחת מקומם של מקורבי קסטנר ובני משפחתו ושלל עסקנים להם דאג באופן אישי. בעקבות לחצים שונים מכמה כיוונים, צורפו לרכבת גם רבנים וכן יתומים ועוד.

סתם רכבת מלאה יהודים בהונגריה באותם ימים - אחת דינה לאושוויץ, כבר אמרנו. להבדיל מחלק גדול מיהודי הונגריה, נוסעי "רכבת ההצלה" המכונה גם "רכבת קסטנר" דווקא כן ידעו מהי אושוויץ, ומפני מוראותיה הם נמלטו לעבר שוויץ הנייטרלית. זו על כל פנים היתה התוכנית. הם היו אמורים להגיע תוך יום אחד לשוויץ, אלא שבאחת נעצרה הרכבת וכאלף שש מאות לבבות החלו לפרפר.

התכנון היה שהרכבת תעבור בעיירה בשם אושפיץ, ומשם תעשה את דרכה לשוויץ. אך מעט קודם לכן, הרכבת עצרה לחניה קצרה בתחנת מאשאן אוואר, ושם התהפכה התכנית על פיה.

מנהל התחנה דרש לדעת, לאן מועדות פניה של הרכבת. כאשר שמע "אושפיץ", היה ברור לו שמדובר בטעות של איות שגוי.

איזה אושפיץ? יהודים נשלחים לאושוויץ! - אמר נחרצות, והורה לרכבת לעמוד בצד עד שיתברר עניינה.

וכך אנו מוצאים רכבת זו כשהיא עומדת על מסילה צדדית, ונוסעיה אחוזים פחד וייאוש בלתי ניתנים לתיאור.

גם הגה"ק האדמו"ר מסאטמר זצ"ל, היה בין נוסעי רכבת זו וסביבו הצטופפו יהודים אשר ביקשו נחמה ותקווה. בתוך אותו ציבור לא קטן, היה גם הגאון האדיר רבי יהושע מענדל אהרנברג זצ"ל. במהלך יום האתמול, יום השבת, התעוררה שאלה הלכתית דחופה ורבי יהושע מענדל התפלפל בעניין עם הרבי מסאטמר. עכשיו ביום ראשון, ככל שהשעות נידמו לנצח, האדמו"ר מסאטמר התהלך אחוז שרעפים הלוך ושוב ליד הרכבת ושפתיו מרחשות תפילה. רבי יהושע מענדל ברח אל מפלט תורתו ומצא לו פינה כלשהי, השיג כלי כתיבה וגליונות נייר וישב לערוך תשובה ארוכה אודות השאלה בה דנו. תשובה זו נדפסה לימים בספר דבר יהושע ח"א סימן טז, ובה אנו מגלים תיאור קצר ותמציתי אודות אותה תחנת ביניים בלתי צפויה:

ב"ה, בין העולים החונים על מסילת הברזל במאשאן מאדיאר אוואר א' בלק תש"ד לפ"ק. בדבר השאלה כמונו היום שהוציאו אותנו חוץ לתחום מחמת אונס במסילת הברזל בקרונות של בהמות... [ובהערה שהוסיף לימים:] דברים אלו כתבתי על תחנת הרכבת מאשאן מאדיור אוואר שעל גבול הונגריה אוסטריה, בהיותנו חונים שם כמה ימים בעברנו מבודאפעסט... וניסיתי את כוחי לכתוב תשובה בדבר שאלה שעורר ח"א בשבת הראשונה כשהגענו לשם, שלא הי' שם אתי שום ספר חוץ מאיזה גמרות קטנות, ואיידי דחביבין לי תורה שלמדתי באף, הנני מדפיס הדברים כמו שכתבתי אז, אע"פ שכעת אפשר לי בעזה"י להרחיב הדברים ולבררם יותר..."

ככל שנקפו השעות הפכו הייאוש והאימה למוחשיים. גם מפי הגה"ק מסאטמר כבר נשמעו המילים: מ'דארף זאגן ווידוי... לא שוויץ. אושוויץ!...

"אויס שוויץ..." פשטו הבהלה והחלחלה. לאושוויץ יובילו אותנו...


בין נוסעי הרכבת, היה רק יהודי אחד שעלה אליה עם אשתו וכל שמונת ילדיו. לא יאומן אך יסופר, והדבר גם מתועד. והוא לא היה עשיר גדול. את הסכום הדמיוני של עשרת אלפים דולר על עשרת נפשות ביתו, לא רק שלא נדרש לשלם, אלא מסתבר שמעולם אף לא ראה סכום שכזה. כל כולו נתון היה בהתרחשות פלאית, אשר קשה למצוא לה הסבר הגיוני.

ר' יוסף יהודה ריינר לא היה "מיוחס", לא עסקן ציוני, לא בעל אמצעים ואף לא רב גדול, ועם זאת הגיע למצב הלא ייאמן בו הוא מופיע יחד עם כל שמונת ילדיו ברשימה הנכספת. להבדיל מכל השאר, אותו יהודי אציל נפש ועדין ושקט, הסתובב לו וטיפל במשפחתו הגדולה כמי שליבו סמוך ובטוח, שאין הם עושים כאן אלא חניית ביניים זמנית.

רבים מן הנוסעים כבר החלו לחפש דרכים לשוב לבודפסט. ברם, הרב ריינר בשלו: "אל פחד ואל בהלה, בטוחני בזכותו הק' של רבינו אשר נפרד ממני בברכות קדשו ובתפילות הק' שאנצל, ואם אני אנצל הרי שכל הרכבת צריכה להינצל, ובוודאי נגיע למחוז חפצנו בעזרתו יתברך!"...

בכדי להבין את הרקע למחזה פלאים זה, עלינו לחזור שנה אחורנית.

בקיץ תש"ג הגיעו האחים הקדושים, מהר"א זי"ע ומהר"ם מבילגורייא זי"ע, לעיר הבירה פעסט. היה זה לאחר נסיעה רצופה ניסי ניסים, וכהתבטאותו המופלאה של מרן זי"ע אודותיה מספר הגה"ק מבילגורייא בזה"ל: "בשנות הזעם, כשניצלנו על ידי הקצין שבא מהונגריה יצ"ו והעלה אותנו ברכבו מבאכניע להונגריה יצ"ו כידוע, אמר כ"ק אחי שליט"א (מרן מהר"א זי"ע) דאיתא בגמרא (מעילה יז:) בעובדא שהיו בני ישראל צריכים לישועה ובא השד בן תמליון להציע עזרתו, ואמר רשב"י 'יבא הנס מכל מקום', עיי"ש" ('פרשת מרדכי' בקובץ 'רבן של ישראל' אות כא).

באונגוואר הסמוכה לגבול ההונגרי (אליה הגיעו ביום שישי, ט"ז אייר תש"ג) שבתו בביתו של חסיד בעלזא בשם ר' זונדל בערגער, ושם נודע כי הדרך לפעסט נחסמה למספר ימים. העסקנים השיגו אמבולנס ממשרדי ה"צלב האדום" בבודאפעסט, בנימוק שהוא נדרש להם להעברת איזה חולה מאונגוואר. ביום ראשון בבוקר, י"ח אייר ל"ג בעומר, נעצר האמבולנס לפני פתח האכסניא באונגוואר, והאחים הק' מיהרו להיכנס כשהקצין הצטרף עמהם לנסיעה זו עדי הגיעו לבודפסט.

על אם הדרך עיכבו אותם פעמים מספר לבדיקת מסמכים ע"י השוטרים ההונגארים, לאחר מכן הפליא הקצין הגוי את הנסים שעברו בשלום את כל הביקורות הללו, והניירות המזוייפים מצאו חן בעיניהם, באמרו: "הנסים מאונגוואר עד בודאפעסט היו יותר גדולים מאשר הניסים מבאכניא עד אונגוואר". לאחר כמה שעות ששהו בעיר (בבית השוחט דמתא הרה"ג ר' שמואל בער בערנאטה ז"ל, מחשובי הקהילה, ולימים רב בסידני), הבריחו את האחים הק' בסודי סודות אל בית החולים היהודי בבודפסט.

שהותם שם לא היתה ליגאלית. הגה"ק מבילגורייא זי"ע הובא למקום אחר, כדי שלא ירגישו בקשר המשפחתי אשר ביניהם. בהמשך מצא מחסה בבית הנגיד והעסקן הרה"ח ר' חיים ראטה ז"ל.

אחר שהשמועה על בואו של מרן המהר"א לפעסט עשתה לה כנפיים ועקב כך גבר החשש לסכנה, על כן הוחלט, בכדי לשמור את הדבר בסוד, להעביר את מרן זי"ע לעיירת נייפעסט, שהיתה יחסית עיירה קטנה, ונמצאת בסוף פרברי עיר הבירה פעסט, בבית הרה"ח ר' משה וויינגארטן ז"ל, שהקדיש את רוב דירתו עבור מרן זי"ע. היה במעשה זה משום מסירות נפש, כיון שהכנסת אורחים בלתי ליגאלית היתה מנוגדת לחוק ומסוגלת לעונש חמור.

החסידים הביאו למרן זי"ע מלבושים ראויים. עוד באונגוואר הסיר הגה"צ רבי יהושע גרינוואלד זצ"ל אב"ד חוסט, את הטלית קטן שלו ואת נעליו החסידיים ונתנם לרבי. גם כאן העניק הרה"ח ר' משה אהרן קרוינשטיין ז"ל את ה'שטריימיל' שלו למרן זי"ע, ואף גם שאר מלבושים, כמנהג חסידי הונגריה. לא רבים ידעו כי מתחת לבגדים הארוכים, נשאר מרן לבוש במלבושים נוספים, "די גלות קליידער" - בגדי הגולה - כפי שהיה רגיל על לשונו, בבחינת "עמו אנכי בצרה", וסירב להסירם.

משנכחו העסקנים לראות כי עיירת נייפעסט מצער היא לשמש כמסתור, הוחלט להעבירו אל תוככי עיר הבירה פעסט. שם הצליחו העסקנים לרקום קשרים מסועפים. בתחילה התאכסן שם מרן זי"ע בביתו של השו"ב הרה"ג ר' שמואל בער בערנאטה ז"ל, למשך ע"ב ימים.

בנו של בעל האכסניא הרה"ח ר' אליעזר משה בערנאטה ז"ל סיפר ל"אור הצפון" (פורסם בגליון ז - שבט תשסט): ראינו בעליל שעצם בואו לביתנו, ושוב הליכתו ומה שהחליף הדירה היו חשבונות של מעלה. במשך שהותו של מרן בביתנו הביע מרן כמה פעמים לפני אבי ע"ה את שביעות רצונו מהדירה. גם בבוקר יום האחרון ששהה מרן אצלינו וזכיתי לשמשו, אמר לי מפורשות דברי שבח על הדירה. והנה לפתע פתאום, בו ביום לפנות ערב, התחיל מרן לדחוק בפני מקורביו שמוכרחים לעזוב הדירה, ואמר לאבי: הנני מכיר טובה לך עבור האכסניא, אבל אני חייב ללכת! וביקשו למצוא דירה מתאימה אחרת.

כידוע החליף מרן את מקום דירתו בפעסט ארבע פעמים, ורק כעבור שנה נגלה לעין כל, שטווח דירות אלו היו ארבע פינות הגיטו שהעמידו הצוררים ימ"ש חצי שנה לאחר שמרן דר שם. מגיטו בודאפעסט, כידוע, כמעט ולא נשלח טרנספורט למחנות השמדה. ויהי הדבר לפלא - צדיק מה פעל!

בתשעה באב תש"ג התקיימו התפילות אצל מרן זי"ע כרגיל, במנין מצומצם, והגה"ק מבילגורייא זי"ע ש"השתחרר" מבית החולים היה מן המנין. הפרטים המדויקים על אותו מאורע מיוחד, העלה הרה"ח ר' יעקב אלי' זינגער ז"ל, שבעזרת דודו העסקן הרה"ח ר' משה אהרן קרוינשטיין ז"ל, זכה והיה עד נוכח למעשה פלא כדלהלן.

בבוקרו של יום, עוד לפני תפילת השחר, הגיע העסקן ר' יוסף שאלגא ז"ל, ובפיו בשורה מרה שהממונה על המהגרים הזרים השוהים במדינה, הודיע לו כי ברצונו לבוא ולהיפגש עם מרן ולוודא כי אכן מדובר בקשיש בן שמונים וחמש, כפי שרשמוהו. פלצות אחזה בנוכחים, שרובם היו בחורים עריקי צבא, שנקראו "טמיר ונעלם", וביקור כזה עלול לגרור עמו צרות צרורות. עוד הודיע, כי המשטרה העמידה משמר כבד ליד אכסניית מרן זי"ע, ואין יוצא ואין בא. הדילמה היתה גדולה, ולא היה מי שירהיב עוז לגשת אל מרן זי"ע, ולהודיעו על דבר הצרה המתקרבת. עד שר' יוסף עצמו נענה בתוקף: "איך גיי אריין צום רב דערציילן". ר' יוסף נכנס והודיע למרן זי"ע: "דער רשע וויל קומען צום רבי'ן!"

"זאג דעם רשע זאל קומען נאך מעריב", נענה מרן זי"ע בקור רוח.

סמוך ובטוח בהצלחתו יצא ר' יוסף מן הקודש, בהרגיעו את כל הנוכחים כי אין על מה לדאוג, שהלא שעות עבודתו הן עד שלש-ארבע אחה"צ, וכאן מצוה עליו מרן זי"ע שיבוא לאחר תפילת מעריב, שעה שהוא מצוי בביתו. בטוח אני כי מרן הכניעו, ובודאי שלא יאונה לנו כל רע!

הקהל המודאג והנרעש החל בתפילת שחרית ללא הצטרפותו של מרן זי"ע, ששהה בחדרו הסמוך, ואילו ר' יוסף מיהר אל המפקד, שהלך עמו לממונה הראשי למסור לו דברי מרן. אחר שחרית חזר ר' יוסף ובפיו הבשורה שהמפקד הסכים מיד, והבטיח לבוא בלילה. אך, הוסיף, המשמר הכבד נשאר על מקומו, ובל יהין איש לזוז ממקומו עד הלילה, כי דמו בראשו.

באמירת הקינות לא נראה היה על פני מרן זי"ע כל מתח. באמצע אף הביע חשש שמא מושבו גבוה מדי, והורה להנמיכו במקצת. לפנות ערב נכנס מרן זי"ע לתפילת מנחה, והיה שרוי בדביקות ובריתחא עילאה, תוך כדי הקפדה על כל פרט קטן.

לאחר התפילה נראה היה כאילו נזכר מרן זי"ע בביקור הצפוי. ופנה לר' יוסף שאלגא: "אה, הער'זשע, דער 'פריץ' קומט דאך, מ' דארף דאך שיין צוגרייטן, זאל מען אויסשפרייטן טעפיכער לכבוד דעם פריץ!" (שמע נא, הרי הפריץ מגיע, ויש להכין את המקום כראוי, ויש לפרוס שטיחים לכבודו). ככל שהתקרב מועד הביקור, עמדו הנוכחים ורעדו מפחד, ורק ר' יוסף ז"ל, שבטחונו של מרן זי"ע שבר שיאים, צעק עליהם: "מה לכם כי תפחדו, האם לא הבחנתם בשינוי שיצא מפי מרן, הלא בבוקר כינהו 'רשע', ועתה מכנהו 'פריץ', הלא דבר הוא..."

אחר שסידרו את הבית והעמידו את השולחן ואת הכסאות למקומם, נכנס מרן זי"ע לתפילת מעריב. לאחר התפילה פנה מרן זי"ע לאחיו הגה"ק מבילגורייא זי"ע, ואמר לו: "בילגורייער רב, אני איני יכול לקבלו, וועסטו דיך אוועקזעצן דא, יא דא דא, און דו וועסט איהם אויפנעמען" (כלומר, שב נא על המקום שלי, אכן כאן, ואתה תקבל את פניו), ונכנס לחדרו.

כעת גבר הפחד שבעתיים, שהרי אם על פני מרן זי"ע ניתן לטעות ולומר כי זקן הוא ושבע ימים, הרי הרב מבילגורייא זי"ע היה בשחרות ראשו ונראה צעיר אף לפי גילו.

ר' יוסף יצא החוצה וקיבל את פני המפקד, והכניסו לבית. המפקד הגיע עם אחוזת מרעיו, יחד עם כלב גדול, ונעצר ליד הדלת, הסתכל פנימה ושם מבטו אל ראש השולחן, שם ישב הגה"ק מבילגורייא זי"ע כשאיבריו דא לדא נקשן, ואמר בגרמנית: "דאס איז דאס!", והצדיע בידו על ראשו כאות כבוד, ובקידה יצא מן הבית, לא לפני שהוא מברכם בשלום: "גוט אווענט" - - -

שבת נחמו היתה השבת הראשונה בה כבר שהה מרן זי"ע בפעסט הבירה, באופן ליגאלי, לאחר השתדלות נמרצת של ר' יוסף שאלגא אצל המפקד הנ"ל, ששיתף פעולה ונתן תעודות הנדרשות, ומאז נפתחו השערים והמונים החלו לשחר לפתחו, מי לתפילה ומי לבקשה. תל תלפיות שהכל פונים אליו. עד שעזב את המדינה בכ"א טבת תש"ד, חודשים ספורים טרם נכנסו קלגסי הנאצים ימ"ש להונגריה.

וכאן אנו מגיעים אל מיודענו רבי יוסף יהודה ריינר.

אלול תש"ג – ימים נוראים תש"ד

אלפי חסידים ופליטי חרב - אשר הצליחו להימלט מעמק הבכא בפולניה, החלו לנהור לפעסט, כדי להסתופף בצל רבינו הקדוש בימים הקדושים הממשמשים ובאים. מרן שהתגורר בדירת השוחט הרב בערנאטה, לפתע החליט לעבור לדירה אחרת, שם שהה במהלך חודש אלול כשלושה שבועות, ומיום א' דסליחות התגורר מספר ימים בדירה אחרת. למען יוכל לקבל את המוני הצובאים על המוני הצובאים על פתחו היה צריך למצוא דירה מתאימה ומרווחת. הוחלט איפוא בין העסקנים שמרן יעבור לתקופת החגים אל בנין הקהילה האורטודוקסית שבקומתו הראשונה נמצא בית הספר לבנות של הקהילה, אשר הלימודים בו מופסקים בימי החגים. שם הוכן חדר מיוחד עבור רבינו, ומשאר הכיתות עשו אולם גדול לצורך התפילות ועריכת השולחנות. בחצר הקימו סוכה גדולה ורחבה לכל המסתופפים בקודש.

במשך תקופת החגים נשלח הר"ר לייב כהנא אל הדיירים שהתגוררו בבנין הקהילה, להתעניין ולבקש מי יוכל לפנות את דירתו לאחר החגים עבור רבינו, כדי שתהיה לו דירה מרווחת במקום ציבורי זה לקבלת פני המון שוחרי פניו. ר' לייב התעניין תחילה אצל הדיירים בני המשפחות הקטנות ומשנענה בשלילה פנה אל הרב יוסף יהודה ריינר, על-אף שמשפחתו מנתה עשר נפשות.

מספר חתנו הרה"ח הישיש ר' דוב שיש: "הכל אמרו כי ביתו של חותני הוא מקום ראוי שיתאכסן שם רבינו, משום שבאותו בנין היה גם ביהמ"ד לתפילה וגם מקוה טהרה, והמקום התאים מאוד למושבו של רבינו.

"באותו הזמן קשה היה עד למאוד ליהודים לשכור דירות בעיר, וגם השלטונות אסרו זאת, ולכן כאשר ביקשו החסידים לפנות לחותני, ידעו בליבם כי יקשה לו הדבר מאוד לעזוב דירתו.
"כאשר פנו לחותני, אמר שצריך לשאול את רעייתו, מפני שיש לו שמונה ילדים כ"י ובעיר לא משכירים דירות ליהודים, ויצטרך לנדוד להרים ששם קשה להתקיים ללא חשמל וללא אפשרות לקנות אוכל כשר וכדו'. אך כאשר שאל את זוגתו הצדקנית, תיכף ומיד הסכימה, שהרי היא היתה בבחינת 'נשים צדקניות שבזכותן נגאלו', והיתה בעלת מידת ביטחון מופלגת".

ונצטט מרשימות שנכתבו על פי זכרונותיו של הרב ריינר עצמו (פורסמו ב'אור הצפון'): "ר' לייב כהנא הכניסני ביום "הושענא רבא" אל הקודש פנימה ורבינו שאלני אם מסכים אנכי למסור לו את דירתי. כשעניתי בחיוב, ציוה רבינו שאשאל את פי זוגתי ע"ה. עליתי מיד לדירתי שהיתה בקומה העליונה וסיפרתי לאשתי את בקשת רבינו, היא ענתה מיד ללא היסוס: "הנוותר בקלות על זכות נעלה כזאת למסור לרבינו את דירתי?! אנו כבר נסתדר איך שהוא... לך ענה מיד בחיוב לבקשת הרב!".

"ירדתי מיד חזרה והודעתי בשמחה על הסכמת אשתי, רבינו הודיע שאי"ה באסרו-חג יעבור אל דירתי ואילו הרב מבילגורייא יעבור לחדר מיוחד שהכינו עבורו בדירה אחרת שבאותו בנין. עברנו לגור בדירת השוחט בערנאטה, באותו חדר בו התגורר רבינו לפני החגים ואילו את דירתי הכנתי כראוי וכיאות לרבינו הקדוש. חדר הסלון הפך לחדר המתנה, החדר הפנימי לחדרו של רבינו והחדר היותר פנימי לחדר השינה. ממולנו גרה משפחה יהודית מתבוללת ולכן הדבקתי בנייר את החלונות הפונים אליהם.

"כשנכנס רבינו לדירה הצגתי לפניו את הדירה. כשהגענו לאיזה חדרון קטן שלא נקבעה שם מזוזה כי לא היה משקוף מלמעלה. נענה רבינו ואמר: יודע אני את כוונתך למה לא קבעת כאן מזוזה. ברם, יש שיטה באחרונים המחמירה לקבוע גם כאן מזוזה. ועל כן מבקש אנכי לקבוע כאן מזוזה. "כאשר הגענו לחלונות המודבקים בניירות, הסברתי לרבינו כי ממול גר 'פושע ישראל' ולכן הדבקתי את הניירות, הזדעזע רבינו ואמר נמרצות: חס ושלום, חס ושלום, 'ועמך כולם צדיקים'!" והוסיף ואמר, שאביו ז"ל היה אומר שצריך לעמול לתרץ יהודי מוקשה כמו שעמלים לתרץ רמב"ם מוקשה".

"מגורי משפחתנו הגדולה בחדר אחד היתה קשה ללא נשוא, לכן הציע לי בעל-בית אחד ממתפללי בית המדרש "חינוך נערים" אשר בו כיהנתי כרב, שאעבור להתגורר בדירת הקיץ שלו הנמצאת בהרים שמסביבות העיר. בלית ברירה, על אף הקור הנורא השורר בתקופה זו בהרים, הסכמנו להצעתו על מנת שתהיה לנו דירת מגורים נאותה.

"בכל בוקר נוטל הייתי חמשה מילדי עמי, מורידם העירה ברכבת המיוחדת ומוליכם לתלמוד-תורה. לאחר מכן פניתי לעבודתי כר"מ בת"ת "תורת אמת" שהם שהיתי עד לפנות ערב. לפנות ערב פניתי לבית רבינו כדי להדביק ניירות שחורים על כל החלונות שהאור לא יבקע בעדם החוצה, כחוקת ה"האפלה" הנדרשת בימי המלחמה. ידעתי שלא אוכל לסמוך בדבר זה על המשמשים כהבחור שמואל פורגס ועוד או על הגבאים כר' דוד שפירא ועוד. כי מרוב טרדתם יכולים הם לשכוח פעם והדבר עלול לגרור עונש חמור ע"י משטרת ההגנה האזרחית. לכן נהגתי להאפיל בעצמי כל לילה ולילה את כל החדרים, ולאחר מכן שבתי לדירתנו שבהרים".

התקרב היום בו אמור מרן לעזוב את בודפסט ולשים פעמיו לארץ ישראל, יהודי הונגריה עדיין חיו בשלווה יחסית אבל מרן קיבל מסר ברור כי השטן הנאצי מחפש אותו. מאמצי ההצלה שנעשו על ידי יהודים רבים ברחבי העולם נשאו פרי ונמצאה הדרך למלטו ברגע האחרון, לפי תוכנית שמימית בה יוטל עליו להחיות עם רב בשנים הבאות ולהקים מחדש את חסידות בעלזא בפרט והיהדות בכלל על תילם.

ביום ה' פרשת שמות י"ז בטבת תש"ד, ציווה מרן לקרוא לר' יוסף יהודה, וביקשו שיבוא לפניו ביום א' הקרוב, בשעה חמש אחר הצהריים, עם כל בני משפחתו בלי יוצא מן הכלל, בכדי לקבל ברכת פרידה לפני צאתו מדירתו.

ר' יוסף יהודה הגיע בשעה היעודה ומצא את פתח דירתו – דירת מרן – הומה אדם, עשרות ומאות צבאו על הדלתות וליבם הומה בגין הפרידה מצדיק הדור ששכן בתוכם תקופה ניכרת ומעתה נגזרה עליהם פרידה ממנו. פנה ר' יוסף יהודה עם משפחתו ונכנס אל הדירה דרך הדלת האחורית שלא היתה ידועה לכל, ומשם הוכנסו אל הקודש פנימה.

שקט עז תלה בחלל החדר. שקט שהתגבר על קולות ההמון שבחוץ. מרן הודה לבני המשפחה על מסירותם הנפלאה בהעמידם לרשותו את דירתם, ואז ציווה עליהם לעמוד בשורה, ר' יוסף ואשתו וכל שמונת ילדיהם, הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו.

מרן קם על רגליו והילך בצעדים חפוזים, ללא כל סיוע של משמשים, הלוך ושוב על פניהם ופניו לוהטות באש קודש, ופיו ממלל תפילה חרישית. התחושה היתה ברורה כי באותה שעה נחרצים גורלות בגבהי מרומים.

מרן אצל להם מברכותיו. כמנהג אבותיו הקדושים, הוא לא הבטיח בפה מלא דבר, אבל די היה בנוסח ברכתו כדי לטעת בליבם את הידיעה הוודאית כי יינצלו מכל פגע. "אני מאחל לכם, שכולכם תגיעו לארץ ישראל" – זהו נוסח הברכה אותו מצטט לנו רבי דוב שיש שליט"א. בנוסף, כל בני המשפחה קיבלו מטבע לשמירה מידיו של איש האלוקים.

זה היה סודו של ר' יוסף יהודה באותם ימים מורטי עצבים כאשר שמונים קרונות הרכבת חנו על אם הדרך. בעוד כל שאר הנוסעים חשו כי שני דרכים לפניהם, שוויץ או אושוויץ, ובעוד הייאוש מטה את הכף לכיוון אושוויץ, היה ליבו של ר' יוסף יהודה סמוך ובטוח כי הצלתו הוודאית מוכנה ומזומנת לו.

רבי יוסף יהודה סיפר את תמצית הדברים ליהודים אשר סבבוהו וסיים: רגעים קדושים אלו שעברו עלינו כשעות ארוכות, לא יעזבו אותנו לעולם... הרגשנו בעליל כי זו תפילה מיוחדת עבורנו שנעבור בשלום את כל הדרכים ונינצל מכל הסכנות!...

"לאחר שעזב הרבי את הדירה", סיפר עוד, "אחר אשר נשחתו פניה בימי שהותו בה על ידי ההמון הרב שצבא על פתחו, שיפצו חסידי בעלזא את הדירה ועשאוה יפה כבתחילה ואף יותר מזה, וכשהגענו אני ומשפחתי אל הדירה, אכן אמרה אשתי שאנו מקבלים אותה חזרה מהודרת יותר מאשר מסרנו אותה. נעניתי על כך ואמרתי: בזכות רבינו הק' אשר שהה כאן ועבד כאן את עבודת קדשו, מבקש אני מהשי"ת שאזכה לעלות לארץ ישראל ולהתגורר שם אפילו בחדר חשוך במרתף במקום דירה יפה זו..."

בינתיים נמשך המשא ומתן של וועד ההצלה מול הנאצים והושגה פשרת ביניים: באשר תאבונם של הנאצים לכסף רק גבר והלך יהיה לשלם עוד טבין ותקילין על הצלת שוכני הרכבת, ובינתיים תשים הרכבת את פעמיה לברגן-בלזן.

ברגן-בלזן היה בעיקרו מחנה מעבר, ובהמשך הוסב גם למחנה ריכוז. אנשי הקבוצה הגיעו לשם לתקופה ניכרת של ימי אימה וחרדה. אמנם הם שוכנו שם במחנה מיוחד אשר כונה "מחנה ההונגרים" בו שררו תנאים נסבלים יותר והם לא חויבו לשאת בגדים של אסירים, אולם לא היתה להם דרך לדעת האם מאמצי ההצלה יישאו פרי או שתוחלתם נכזבה.

יצויין כי כבר בתחנת הרכבת בבודפסט ואף במהלך חניית האימים במאשאן אוואר הצטרפו לרכבת "טרמפיסטים" שונים אשר ידעו כי מה שלא יהיה, עדיף להצטרף אל "המיוחסים", חלקם עשו זאת באמצעות שוחד לשומרים. בהגיעה לברגן-בלזן מנתה הקבוצה אלף שש מאות שמונים ושש נפש - כמה מאות יותר מאשר ברשימה המקורית.

המשא ומתן נמשך ולאחר כחודש של ספיקות מייסרים, אל "מחנה ההונגרים" בברגן-בלזן מגיעה הרשימה של בני הקבוצה ובה מסומנים שלוש מאות עשרים איש אשר שפר עליהם גורלם והושג עבורם האישור המיוחל לעלות על רכבת לשוויץ. הרשימה המעודכנת הוכנה באוגוסט 1944 ובה סומנו באדום אלה ששמם הוקרא לעלות על הרכבת לשוויץ.

ניצול השואה יואל שפטר הוא שקרא את רשימת היוצאים, הרשימה נותרה בידיו וצילומה מופיע בכתבה זו. שפטר לא האמין למראה עיניו כאשר ראה את כל עשר בני משפחתו של ריינר מופיעים ברשימה. הם אכן לא הופיעו ברשימת הזכאים להשתחרר ראשונים. הם נשארו עוד כארבעה חודשים עם שאר בני הקבוצה במחנה. אולם לאור שרשרת הניסים שאפפה את הרב ריינר, ליבו היה סמוך ובטוח, ואף זכה להשרות שלוה על סביבותיו.

כאשר שמעו שוכני המחנה מפיו את השתלשלות האירועים לפיה זכה לעלות על הרכבת עם כל בני משפחתו, נאלצו אף הם להודות כי מעשה פלאים מתרחש לפניהם, וכדאי איפוא להימצא בסביבתו הבטוחה. וזהו הסיפור:

בתקופה שלאחר יציאתו של צדיק, החלו הצרות על כל צעד ושעל עד שבפורים תש"ד נכנסו הרוצחים הגרמנים הארורים ימ"ש ושלטו בכל.

יום אחר כאשר ר' יוסף יהודה מהלך לתומו ברחוב בבודפסט, ראה תור ארוך של אנשים נדחפים ומבוהלים. ההמולה היתה רבה. ניצוצות של תקוה נראו בעיני אלו שזכו לעמוד בתור.

מה מתרחש כאן? שאל.

האנשים ברחוב השיבו לו, כי כאן ניתן להירשם להצלה, באמצעות רכבת מיוחדת לשווייץ, וכל אחד מהמבקשים להצטרף משלם אלף דולר לכל נפש, ולא עוד אלא שאי אפשר לצרף יותר משני ילדים למשפחה. בתחילה לא עלה בליבו של הרב ריינר כלל לנסות את מזלו. אך לאחר שנזכר בברכתו של מרן, חשב, אולי דווקא בדרך זו תבוא ישועתו. נעמד איפוא בתור, למרות שאינו זכאי לכך. תוך כדי ההמתנה שמע כי גם אלו שיש להם ארבעה ילדים יכולים להירשם. נו, כבר מתקדם משהו...  כאשר הגיע תורו, אמרה לו הפקידה כי איננו יכול להירשם מפני שיש לו יותר מארבעה ילדים. אך הרב ריינער השיב בתמימות: וכי איזה מהילדים אני יכול להשאיר אחרי?...

הפקידה אמרה לו כי יש וועדה והם יחליטו האם ניתן לצרפו לאותה נסיעה ברכבת. הוא נרשם, ולמרבה הפלא, לאחר מכן הוועדה החליטה לאשר את נסיעתו ולצרפו על כל שמונת ילדים, ועל מכסת אלו שלא נדרשו לשלם...

לאחר מספר חודשים בברגן בלזן, ביום כ"א כסלו יצאה סוף סוף הרכבת בדרכה לשוויץ. "בזכות ברכתו של אותו צדיק", היה ר' יוסף יהודה מספר, "בעזהי"ת כל נוסעי אותה רכבת ניצלו והגיעו למדינת החופש - שווייץ, אשר לשם הגעתי בס"ד בליל כ"ז כסלו, נר ג' דחנוכה תש"ה".

"משם המשכתי לארץ ישראל. כשהגעתי נתנו לי דירה בקרית שמואל שע"י חיפה וכשהודעתי שאיני רוצה לגור שם אלא בחיפה, קיבלתי בלי שום קשיים שני חדרים במרתף בחיפה. "מידה טובה מרובה" - כיון שביקשתי בזכותו של רבינו לקבל בארץ חדר במרתף, קיבלתי כפול - שני חדרים...

"מובן שהלכתי לקבל את פני קדשו של רבינו בתל-אביב. כשהגעתי לא היתה אפשרות להיכנס פנימה בשום אופן, או אז אמרתי לגבאי שיאמר לרבינו את שמי שאני נמצא בחוץ. והנה נפתחה הדלת ומרן הק' בכבודו ובעצמו יצא לקראתי החוצה והכניסני פנימה לחדרו".

לפי גרסת חתנו הרה"ח ר' דוב שיש שליט"א, כך היה באותו מעמד: "באותה שעה היה אצל מרן זי"ע רופא עיניים. חותני אמר לגבאי שיאמר לרבינו מיהו וכי זכה להגיע לארץ ישראל. מיד לאחר שיצא הרופא, אמרו למרן מי הגיע הנה. ואמר מרן: ה"פעסטער רב" – שיכנס...

"משנכנס חותני וסיפר אודות נסי הצלתו ועלייתו לארץ ישראל, נענה מרן ואמר בזה הלשון: ברוך השם, מעולם לא נשארתי חייב למי שקבלתי ממנו טובה!"...





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.