1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

נטילת הלולב של מרן, שהזכירה חייל המכתף את נשקו

מי שזכה לראותו, ואפילו מי שיצפה בתמונות הדוממות יחוש עד כמה ניבטת מעיני קדשו חביבותם, כסב השמח למראה נכדיו האהובים עליו כבבת עינו. וראיתי ונתון אל ליבי כיצד היה נוהג מדי פעם להניח הלולב על כתיפו ושידרתו היתה עולה ומיתמרת אל על, בצורה שמזכירה חייל המכתף את נשקו

Print הרב ראובן זכאים , י"ד תשרי תשע"ט 23/09/2018 10:09

אזכרה ימים מקדם מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בנטילת לולב מרן הגר"ע יוסף זצ"ל בנטילת לולב צילום: יעקב כהן

סכותה לראשי ביום נשק

הם רגילים לקרוא לנו משתמטים, על כי בחרנו לעסוק בתורה הקדושה, שהיא חיינו ואורך ימינו. הם מלינים עלינו שאיננו יודעים לאחוז בנשק, ואיננו בקיאים לכוון את הרובה לקלוע למטרה. ואנו, מחייכים וסופגים בסלחנות. ומבינים כי הללו הסונטים בנו אינם מבינים דבר וחצי דבר באופייה של אומתינו שאינה אומה אלא בתורותיה, ובדרכים המופלאות והיחודיות שהיא נזקקת להם לצורך שלומה וביטחונה.

דבקים אנו בעמדתנו, אותה עמדה היסטורית המוכיחה את עצמה משבט לוי ועד ימינו אנו, וממשיכים לעמוד על המשמר לחזק ולבצר את עולם התורה. ביודענו שלימוד התורה מספק את השמירה וההגנה הגבוהה ביותר על עם ישראל. ממש אין צורך להכביר בראיות, כשמדובר בפסוקים מפורשים בתנ"ך, שאפילו תינוקות של בית רבן בקיאים בהם ובטעמיהם. וגם המציאות מוכיחה למעלה מכל ספק, שבמצב העדין והשברירי שאנו נתונים בו אין שום יתרון לכוח הצבאי לבדו, בלתי סייעתא דשמיא מרובה ממעל, ואם השם לא ישמור עיר שוא שקד שומר.

איננו חשים צורך כלשהו להתנצל בשל העובדה שהעומד מולנו לא בדיוק מבין כיצד פועלת המערכת המשוכללת הלזו, וכיצד בדיוק היא מספקת כיפת ברזל ומטריית הגנה רוחנית לכל אחינו בית ישראל בכל מקומות מושבותיהם. ואדרבה! כל הצלחתם של האוחזים בנשק ההשתדלות, שכולנו תפילה לשלומם, מכוחה של תורתינו הקדושה ולומדיה היא באה. וכמו ששורר דוד המלך ברוח קדשו "עומדות היו רגלינו- בשעריך ירושלים" ודרשו רבותינו: לא עמדו רגלינו במלחמה אלא בזכות לומדי התורה אשר בשערי ירושלים.

כותב השורות עם הראשל"צ הגר"י יוסף בסוכות אשתקד

שוו בנפשכם שאדם כפרי המוני ונבער ייקלע לאתר רגיש וסודי, בו מפעילים נשק משוכלל ומתוחכם בטכנולוגיה מתקדמת, מסבירים לו שמכאן יצאו הפעולות הנועזות ביותר שהיסבו אבידות גדולות לאוייב הנמצא מעבר לגבול. הוא יסובב את אצבעו המיובלת מעבודת כפים על רקתו, ויגחך בקול על האנשים הנראים למראית עין רציניים, המשתטים לחשוב שניתן לשבת בבור סגלגל הרחק משדה הקרב, בידים ריקות מכל נשק הנראה לעין, מול מסכים, כפתורים צבעוניים, שלטים והגאים המזכירים חדר משחקייה אלקטרוני לילדים מגודלים, ועוד להתפאר שהינם קבוצת העילית בעלת ההישגים הגבוהים ביותר. "איך בדיוק הם מועילים, שעה שהם ספונים בחדרים סגורים ואינם נושאים נשק?!" הוא תוהה בקול וכל השומע יצחק לו. קו"ח בן בנו של קו"ח בענייננו. וכבר לימדנו יעקב אבינו עמוד התורה: "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", ומתרגם אונקלוס בצלותי ובבעותי. (= בתפילתי). ותורה אגוני מגנא ואצולי מצלא!

אבל פעם בשנה, אנחנו מרשים לעצמנו לאחוז ברובה של ממש. בנשק חם, ולא מדובר בפורים. אלא בסוכות. ולמרבה הפלא דוקא ההם, שמתלוננים על השתמטות, וחוסר ידיעה והבנה בנשק – משתמטים מכך. ולא זו בלבד שהם לא יודעים לירות בו, הם אפילו לא יודעים כיצד לכוון אותו בצורה מדוייקת.

וכמו שמצינו במדרש אמור (פרשה ל ב), "ולקחתם לכם וכו' א"ר אבין משל לשניים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח, אלא מאן דנסב באיין (הערוך מפרש: כידון) בידיה, אנן ידעין דהוא נצוחייא. (= שנייים נכנסו לפני הדיין ואיננו יודעין מי יצא זכאי, מי שיוצא והכידון בידו יודעים שהוא ניצח). כך ישראל ואומה"ע באים ומקטרגים לפני הקב"ה בראש השנה, ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידיהן אנו יודעין דישראל אינון ניצוחיא לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון".

ואם נתפלא, ובצדק, מה עניינו של כידון, שהוא כלי מלחמה, להוראה על ניצחון במשפט. בזוהר הקדוש (תיקו"ז, תליסר) מתיחס רשב"י אל הלולב ומיניו ככלי מלחמה של ממש, מאני קרבא! "קם רבי אלעזר ואמר, אבא אבא, אמאי איתמר ביומא קדמאה דסוכות ולקחתם לכם וגו' אמר ליה ברי מאני קרבא בימינא נטלין לון, ובאילין מאני קרבא אינון ישראל רשימין דנצחין דינא. מתל למלכא דהוה ליה דינא וקרבא בשבעין אומין, ולא הוה ידעין מאן נצח קרבא, ושאלין ליה מאן נצח דינא אמר תסתכלון באלין דרשימין במאני קרבא בידייהו, ותנדעון מאן נצח דינא!" (=אלו הרשומים עם כלי הקרב בידיהם הם שניצחו בדין).

אזכרה ימים מקדם בהילו נרו של מרן רבינו עובדיה יוסף זלה"ה על ראשנו, צופה ומביט הייתי בהנהגתו הקדושה בחג הסוכות זמן שמחתינו, ובשמחה הרבה שהיתה אופפת אותו בנענועי הלולב ומיניו, כי חיבה יתירה היתה נודעת לו למצוות ארבעת המינים. ומי שזכה לראותו, ואפילו מי שיצפה בתמונות הדוממות יחוש עד כמה ניבטת מעיני קדשו חביבותם, כסב השמח למראה נכדיו האהובים עליו כבבת עינו. וראיתי ונתון אל ליבי כיצד היה נוהג מדי פעם להניח הלולב על כתיפו ושידרתו היתה עולה ומיתמרת אל על, בצורה שמזכירה חייל המכתף את נשקו. יתכן שהיה בבחינת עומד לפוש ותו לא, ואיני בא לשוות לזה תוקף של מנהג, בפרט כשמדובר במרן זיע"א שהיה חרד עד למאוד על דקדוק ההלכה. אך בעיני רוחי נזכר הייתי באותה שעה, באמורא רב אחא בר יעקב שאומר היה על הלולב ומיניו: 'דין גירא בעינא דשיטנא!' (סוכה לח.) כי אכן כלי מלחמה רבי עוצמה בידינו, לבטל רוחות רעות וטללים רעים ולהתיש כחו של השטן.

צילום: יעקב כהן

וראו זה פלא עד היכן מגיעים הדברים, הנה נהגו חלק מהנשים חומרא בעצמן ליטול הלולב, כמובן למנהג בנות ספרד בלי ברכה לפניה כלל ועיקר, כדעת הרמב"ם ודעימיה, וכפסק מרן השו"ע. ולמנהג בנות אשכנז אף בברכה. מכל מקום כתב מרן זצ"ל בחזו"ע (סוכה עמ' שנה) שלכל הדעות די לה לאשה בנטילה בלבד ותו לא, והביא שם בהערות דבר נחמד בשם ר"א פוסק, שכתב, שכיוון שהם מאני דקרבא וגירא בעיניה דשיטנא, ומצינו במסכת נזיר (נט.) שלא תצא אשה בכלי מלחמה, לכן מובן איפוא מנהגן להסתפק בנטילה או בנענוע קל בלבד.

עוד ראיתי ציטוט ממרן הגר"ע זצוק"ל שאמר בשיעור ברבים, (בשנת תשנ"ח) כשאמרה התורה "ולקחתם לכם ביום הראשון" הכוונה היא, שצריך כל אחד ואחד לקחת בידו ארבעת המינים, ולקיים בעצמו את מצוות נטילת לולב, כי הדבר דומה לחיילים ההולכים למלחמה, שאי אפשר שרק המפקד יקח רובה וכלי מלחמה והחיילים עצמם ילכו בידים ריקות, והלא בודאי שכל חייל וחייל צריך ליטול נשק בעצמו כדי להילחם באויב!

ונאים הדברים למי שאמרם.





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.