1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. אבי בלום

המאבק בין המפלגות: על ג'ובים, לא אידיאלים

אם נתעלם לרגע ממפגיני הפלג הירושלמי ברחובות – הרי שברחוב המפלגתי, מצביעי ש"ס, אגודת ישראל ודגל התורה – לא נאבקים זה בזה ולא דורכים איש על אצבע רעהו. לכל ציבור וציבור, מוסדות משלו, בתי כנסיות וקהילות, גבאים ונציגים • אבי בלום בטור מושחז על הזירה הרותחת

Print אבי בלום , כ"ה תשרי תשע"ט 04/10/2018 13:35

הסיפור האמיתי ליצמן, גפני, פרוש ליצמן גפני, פרוש צילום: יונתן זינדל, מרים אלסטר, הדס פרוש, פלאש 90

וישמן ישורון

הכל היה גלוי וידוע, צפוי וחזוי מראש – כמו עוד נאום של נתניהו באו"ם. ראש ממשלת ישראל מתייצב פעם בשנה, בין כיפור לסוכות, או בין חג ראשון לשמיני עצרת, באותו מקום ובאותה תנוחה. עם אותו צבע שיער, חליפה ועניבה. השיש הירוק של מליאת מועצת האו"ם בוהק מאחוריו, הפלקטים המאוירים מונחים בנקודת מסתור על הפודיום לצדו והמון כיסאות מיותמים מלפניו.

אצל החרדים זה קורה אחת לחמש שנים. את שגרת ביקורי האדמו"רים, שמחות בית השואבה ותחושת המשפחתיות – מחליפה אווירת מלחמת אחים של ערב בחירות מקומיות, שאותן, בניגוד לארציות, לא מקדימים או מאחרים. לא את מחוגי שעון הקיץ צריך שר הפנים משלנו להזיז, אלא את מחוגי הגשת הרשימות, שבהתאם לחוק הקיים – מפרים אחת לחמש שנים את שמחת החג.

הפוליטיקאי היחיד שיכול לומר שקיבל היתר מדיין, פוסק או בורר - כמקובל - לבצע את מהלכיו בחול המועד, הוא ראש הממשלה נתניהו שעסק במה שהוא לדעת הכל 'דבר האבד'. לכו תשאלו את שר הפנים שהעביר שעתיים תמימות באווירה של 'יום הדין', רגע לפני יציאת ראש הממשלה לארה"ב. אלה לא הסורים על הגדרות, אלא הרוסים – שבשלוש השנים האחרונות חיבקו את נתניהו חיבוק דב.

ליריביו של נתניהו שנאלצו להודות עד כה שבתחום המדיני-בטחוני אין לעת הזאת, אחר זולתו, הייתה בחג הזה עדנה, מאז הפלת מטוס האליושין והתגובה הרוסית המוקצנת. שוב חזר הנרגון שמלווה בתיאורים על האיש שאגלי זיעה ניגרים ממצחו לנוכח הפניית הכתף הקרה של זה שלא מכבר אירח אותו במונדיאל. בעיתונות שאינה מתנזרת מכתיבת טורים בחול המועד, נמצאו פרשנים מלומדים שהסבירו שגם בזה אשם נתניהו. לו רק היה מחריש ולא רץ לספר לחבר'ה על התקיפות הסדרתיות בסוריה, למנות את מספר הגיחות ולהתפאר בתוצאות – פוטין המושפל לא היה נאלץ לשים לזה סוף.

המציאות, כרגיל, שונה – וכשמדובר בנתניהו ובצורה המעוותת שהוא מוצג בתקשורת הישראלית, אף הפוכה. המעט שהותר לפרסום בכל הנוגע לפעולות חיל האוויר, נעשה בעצה אחת של הגורמים המדיניים והצבאיים. במרחב המזרח תיכוני, יש משמעות גדולה לא רק לעוצמה הצבאית, אלא גם לנראות. המבחן היחיד לתבונת השילוב בין איפוק לכוח – הוא מדד התוצאה.

אל 'אחרי החגים' הנוכחי, תכננו האיראנים להגיע עם נוכחות צבאית משמעותית, יכולת מודיעינית, אווירית, ימית ובליסטית – כשבמוקד פרויקט הדיוק שהיה אמור לחשוף כל מטר רבוע ישראלי לפגיעה ישירה. כשרוחם של כמה מהשרים נפלה לנוכח התגובה הרוסית, הציע נתניהו לשריו לזכור גם בעיצומו של המשבר, היכן היינו אמורים להיות לפי תכנוני אויבינו ולהיכן הגענו.

מוקדם לומר האם ניתן לומר קדיש על היחסים המיוחדים שנשמרו כאן במשך כשלוש שנים, מאז פגישתם המשותפת של נתניהו ופוטין ב-2015, עם פריסת הכוחות הסורים בלבנון, כשהשניים סיכמו על מנגנון שיתוף הפעולה. האינטרסים של שני הצדדים מעולם לא היו זהים, אך בכל הנוגע להתבססות הכוחות האיראניים בסוריה, נתניהו עדיין מעריך שלרוסים אין עניין בביצור הכוח האיראני ביום שאחרי המלחמה.

במוקד הסיבות לכתף הקרה שהפנו הרוסים, ביבי אינו מעמיד את הפטפטת הישראלית או את הבטן הרכה הרוסית באזור לטקיה, אלא דווקא את היחסים של פוטין מול הממשל האמריקאי. פוטין ציפה שנתניהו יסייע לו מול טראמפ ויביא לפינוי או לכל הפחות לצמצום הכוחות האמריקאים שמוצבים בגבול עיראק-סוריה. האמריקאים מצדם הודיעו שבכוונתם להגדיל את היקף הכוח. ערב צאתו של נתניהו לאו"ם – פוטין הלם בבטן הרכה של המנהיג הישראלי שיודע ללחוש באוזנו של הנשיא טראמפ ולצאת בשלום, מבלי שידו תילחץ עד שברון אצבעות.

ההערכות שהושמעו בפני השרים היו שהרוסים יעבירו סוללה אחת של טילי S-300 וימתינו על הגדר כדי להחליט כיצד לפעול בהתאם להתפתחויות. מפגש התיאום הקרוב באוקטובר בין הצבאות לא בוטל ונתניהו מאמין שהשקט מצד ישראל יאפשר להחזיר את היחסים עם הרוסים למסלול של הידברות, שתאפשר את המשך הפעילות הצבאית מעבר לקווי האויב.
התחושה של השרים הייתה ונותרה שנתניהו שם בראש סדר העדיפויות את החזרת היחסים עם רוסיה למסלול של הידברות, והיא מתורגמת בתוך החדרים ולא מעל דפי העיתונים. כמי שמודע לכוחן של מילים, מימי רבין ועד לתקופה הנוכחית בקרמלין – גזר נתניהו על שרי הקבינט שתיקה. בתפילת משיב הרוח ומוריד הגשם שהתחלנו לומר השבוע – נכוון אפוא גם על גשמי הזעם שימטירו הטייסים מעבר לגבולות ארץ הקודש.

הפילוג הירושלמי

מה חבל שההשתקה של נתניהו ואזהרתו מיצירת שיח מעורר מדנים, לא נגזרה גם על הפוליטיקאים החרדים. באותה שעה שבה התייצב נתניהו לעוד נאום מבריק מעל בימת האו"ם, השתוללה תחושת הכאוס במערכת הפוליטית החרדית. זהו לא הפלג הירושלמי אלא הפילוג הירושלמי; העימות באלעד – וסוכת השלום בבית דרעי שהתמוטטה על יושביה; הרשימות המפוצלות בבית שמש שכמעט והביאו לפסילת המועמד החרדי. מכתב רודף מכתב, הפלגנות חוגגת, האיבה מרקדת.

הקולות של הפוליטיקאים מזכירים את ימי הפילוג של תשמ"ט – אלא שההבדלים בין אז להיום, זועקים לשמים. בתשמ"ט קם המגזר הליטאי בבוקר, החליט שהוא עם והתחיל ללכת. השדה הפוליטי היווה רק ביטוי נוסף לפן עמוק ואידיאולוגי של ציבור שחש כי הפך למרמס. התחושה ברחוב החרדי בתשמ"ט הייתה שהשחקנים האמיתיים – כפי שהגדיר זאת כ"ק האדמו"ר מליובאוויטש זצ"ל באמירתו "תהיה שחקן ולא אוהד" – אינם הפוליטיקאים. לציבור היה מה להרוויח ולהפסיד.

לגדולי ישראל שניצבו בראש המערכה, הייתה אג'נדה שהפוליטיקאים צעדו בעקבותיה. הציבור נהר לקלפי, ברגל, באוטובוסים, בכיסאות גלגלים ואפילו מהקברים בסוג של תחיית המתים, כדי להיאבק על השקפת עולם. על דרך חיים – גם מבית החיים.

בין אז להיום – אין ולא כלום. מי שלא ראה את החיבור בין הקהלים ובין הציבורים בחול המועד האחרון, לא ראה אחידות ולכידות מימיו. למעט תחום הגיוס שהוא עניין אידיאולוגי - וגם במסגרתו הוויכוח בין המועצות הוא על הניואנסים בניסוח החוק ולא על המטרה - כמעט ואי אפשר לדחוף סיכה בין עמך ישראל. אם נתעלם לרגע ממפגיני הפלג הירושלמי ברחובות – הרי שברחוב המפלגתי, מצביעי ש"ס, אגודת ישראל ודגל התורה – לא נאבקים זה בזה ולא דורכים איש על אצבע רעהו. לכל ציבור וציבור, מוסדות משלו, בתי כנסיות וקהילות, גבאים ונציגים שמכירים זה את זה ומכירים זה בזה.

גדולי ישראל מכל החוגים – מעולם לא היו מקובלים כל כך גם בקהלים אחרים. אין ויכוח על סוגיות אידיאולוגיות כמו גיור ורישום נישואין, ואפילו לא על ג'ובים תורניים בעולם הדיינות שניתן לזהות אותם גם עם ערכים ותפיסת עולם. מרן הגר"ח קנייבסקי מקובל בקרב הציבור הספרדי לא פחות מאשר בקרב הציבור האשכנזי. לכו תשאלו כל מנכ"ל עמותת חסד שמפיק שידור רדיופוני של ימי התרמה מהי השעה שבה מצלצלים בלי הפסקה הטלפונים של מאזינים מהפריפריה, עמך ישראל משדרות ומדימונה, והוא ישיב לכם בלי לחשוב פעמיים: ברגע ששמו של שר התורה מוזכר בשידור.

המועצת של ש"ס מהצד השני, הייתה יכולה בנקל להיחשב כמועצת האשכנזית. הגר"ש בעדני הוא בשר מבשרה של אצולת רבני בני ברק. חכם שלום כהן, נשיא מועצת חכמי התורה, הוא ראש ישיבה נשוא פנים שמעולם לא פסק הלכה או הורה הוראה שמי מגדולי התורה האשכנזים נחלק עליה. גם בגזרה החסידית אי אפשר לומר על מי מהאדמו"רים שהוא אינו מקובל בקרב אחד מהקהלים. שמחת התורה בין ציבור היראים שנוהרים לקלפיות ומצביעים למפלגות החרדיות המסורתיות, לא נחגגה מעולם על אדמה כה מוצקה של אחדות דעות רעיונית.

רִקְדוּ ואל תחטאו

אם נעבור מהתחום הקהילתי לפוליטי – אפשר לומר בבירור שגם בגזרה הזאת אין פרץ ואין צווחה. אלמלא היו מוכרזות בחירות בהתאם לחוק, כמעט ולא היה לאיש מה להלין זה על זה. בכנסת זהו תור הזהב של היהדות החרדית בכל מה שנוגע לתקצוב מוסדות עולם התורה והצבת הערים החרדיות על המפה התקציבית. אפילו בתחום התרבות, יש מהפכה חיובית. רק בחודשים האחרונים הציבור החרדי זכה לצבר אירועי קיץ בפריפריה (שם קוד לערים החרדיות) בנגב ובגליל. פריד בחמישים שקלים וישי ריבו בהנחות למשפחות ברוכות ילדים. וישמן ישורון – ויבעט.

הפוליטיקאים הם הראשונים שמבחינים בכמיהה העזה של כלל הציבור לשלום ולאחווה. הודעות היח"צ שהדוברים מטעם שיגרו במהלך חול המועד, וצילומי התקריב של המועמדים השונים כשהם מקפצים משמחת בית השואבה אחת לשנייה, הוכיחו זאת יותר מכל. נציגים חסידיים בישיבות ליטאיות, פוליטיקאים ליטאיים בחצרות החסידים, ספרדים ואשכנזים – כולם נהנו מחיבוק חם של כלל הציבור. במקום להבין את המסר ולהפנים שהציבור רוצה שלום ולא מלחמה, הם הפכו את התמונות לכלי נשק במערכה. רִקְדוּ ואל תחטאו – ניתן אפוא לומר, בשיבוש קל של הפסוק בתהילים.

אם כל כך טוב לנו כציבור, כיצד ייתכן שלפוליטיקאים שלנו כל כך רע? אז איך למען ה', שואלים עצמם יותר ויותר יהודים יראים וטובים, דווקא בעת הזאת, הפוליטיקאים מתנגחים זה בזה בסגנון טראמפיסטי ובעוצמה פוטינית? איך ייתכן שפוליטיקאים שאמורים לייצג את הציבור ולשמש כשלוחי דרבנן ושלוחי העם – לא משכילים להתאחד בהתאם לרוח הטובה שאופפת את הציבור?

אי אפשר להתעלם גם מכך שהשאלה מופנית לעברם של אנשים ראויים. אי אפשר לומר מילה רעה, וניתן בהחלט לומר משפטים חיוביים, על פינדרוס ופרוש שמתייצבים ראש בראש באלעד. אם סוכת השלום של דרעי הייתה מאחדת בין השניים, חג שמחת תורה היה הופך ליום של אחדות ותקווה, בכל בתי הכנסת באלעד. ומה נאמר על דייטש מאגודה, ראוכברגר מדגל, וצמד הכהנים מש"ס – בירושלים? כולם אנשי עבודה, עם יכולות עשיה רבות שנים שהולכים לנהל קרב יריות בלב הבירה במשך חודש תמים, בלי אף מאבטח שיקפוץ לזירה כדי לנטרל את האיום.

את האמת לפחות ראוי שנדע. המאבק הוא על ג'ובים ולא על אידיאלים. אין עדה קדושה שמוחרמת (וזו שכן, אינה נוטלת צד במאבקי המפלגות) ואין אידיאולוגיה שמחודדת באמצעים פוליטיים. לא גופי תורה שתלויים בבחירה ולא דמון כמו לפיד שמאיים להחריב את עולם התורה. הכל כאמור, נסוב סביב ג'ובים, תפקידים ומשרות.

הצד הטוב שבכל הסיפור העגום הזה הוא - שעם מעט אחריות, גם של העיתונות החרדית, המאבקים המדומים הללו שלא משקפים שום אינטרס ציבורי, לא יחלחלו לשטח וייעלמו כלא היו בעוד חודש ימים. ירוצו נא הנציגים, יתמודדו ראש בראש במשך חודש ויוכיחו את כוחם, כדי לשבת ולהסתדר ביום שאחרי ולחלק את השלל לחמש השנים הבאות.

טורו של אבי בלום, מתפרסם ב'קו עיתונות'





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. יונה יהב איש מפלגת יש עתיד הוא בן חסותו של ליצמן  (ל”ת)


  2. בחיפה הפיצול בין יהב&ליצמן לבין דגל הוא על שבת והריסת בתי כנסת  (ל”ת)


    • תפסיק לקרוא יתד 

      זעליג

  3. הגיע הזמן לפרק את אגו"י ודגל ולהקים מפלגה חדשה עם אישים ראויים.  (ל”ת)


  4. הכי מצחיק שזה יהדות התורה והשבת ומי שמכר את ירושלים  

    קובי

    • ומי מוכר עכשיו את ירושלים לחילונים ???? (ל”ת)

      יהודי

    • ליאון הוא דתי, ולדייטש אין כמעט סיכוי (ל”ת)

      ריאלי

  5. זה לא ג'ובים זה צורך דחוף.  

    שלמה

  6. אני יכול לנחש  


  7. אתה תמים או טיפש?  

    או או

  8. ג'ובים זה תקציב למוסדות תורה וחסד ולעזרה ציבור שלנו!! כך צריך להיות!!!  (ל”ת)


    • מה כתבת ? תקרא שנית  

      רובי

  9. בחודשים האחרונים אבי בלום התחיל לכתוב שטויות  

    ריאלי

  10. חבל שאתה מספר חצי מהתמונה המלאה. ומשחק אותה ה"חושף הגדול של החרדים"  (ל”ת)

    סמי