1. עמוד הבית
  2. נשים
  3. רוח

פרשות דרכים עם המצלמה של חני אייזנשטיין: הכל כמו בתכנון

הווייז מראה על איחור... בהתחלה זה לא נורא, אך מה קורה כאשר הכל הולך לרעתי והפגישה הולכת ומתרחקת? חני אייזנשטיין פגשה את הסיטואציה הכי מלחיצה - ומצאה את עצמה מתגלגלת מצחוק

חני אייזנשטיין, ט' סיון תשע"ט 12/06/2019 15:24

כדור פורח כדור פורח צילום: חני אייזנשטיין

יום רביעי בצהריים. אני ממהרת לפגישה, הפעם החלטתי שאני מגיעה ממש בזמן. יש שם איזו קארמה סביב הפגישה הזו שאני תמיד מאחרת בקצת. אבל למרבה הצער, הכל הולך בדיוק לא כמו בתכנון.

הקטן מעכב אותי בדלת, בוכה ולא נותן לזוז. אני מבקשת מהגדולה שתתפוס אותו פיזית - כשאני עושה בריחה חפוזה במדרגות כדי שהשדון לא ירדוף אחרי. אחוזת אמוק אני מתניעה-מורידה הנדברקס, מעבירה הילוך באותה פעולה בו זמנית. 2 דקות ואני בחוץ.

 
הוויז מספר לי שאני מאחרת כבר ב5 דק יקרות.
לא נעים אבל לא מאוד נורא....

עד שמד הדלק מסתגל עלי בעיניים אדומות וצרובות מעייפותהא! איך לא חשבתי על זה
אני נעצרת בתחנת הדלק הקרובה, מתכוננת לזנק במהירות. בתכנון שלי, 3 דק מעכשיו אני בחוץ. אלא שאז גיליתי רכב צבאי ארוך וכבד חוסם את 3 פיות התדלוק באגוצנטריות.

אני ממתינה - הוא מתדלק אל קרבו ליטר אחר ליטר כמו גמל, ורק אחרי דקות יקרות משחרר את המקום. סוף סוף
מתדלקת ונוסעת - הוויז מוסיף לי עוד 10 דקות לחשבון.
לא נעים, כן נורא.


אני נוהגת כאילו המטרה היא חדר לידה בשערי צדק. לא רואה בעיניים... אבל הוויז לא סופר אותי.
הגעתי לכניסה לגבעת שאול. מימיני אוטובוס בתחנה אוסף נוסעים, מלפני מסחרית לבנה חוסמת את הכביש בכוונה ואין לי סיכוי לצאת מכאן בקרוב.
"
בזמן" אני כבר לא אהיה, אבל לפחות קיוויתי להקטין את הנזק. 
לא נותר לי אלא להתפלל.

אני ממלמלת בלחץ "ריבונו של עולם, אני רוצה כבר להגיע! תזיז את המסחרית הזאת מכאן בבקשה!"
אני מחייכת לעצמי באירוניה, מבינה שאני מבקשת משהו ילדותי ומוזר. הכביש דו סטרי, מולנו שועטים רכבים והמצב הוא כמו שתיארתי, דחוק וחסר סיכוי.
אלא שאז, כמו באגדות, המסחרית מתניעה פתאום, מחכה לשנייה אחת שקטה ודוהרת לתוך הצד הנגדי על אף פס ההפרדה. הנהג במהירות מפרסס, ומחנה את הרכב לצד הכביש הנגדי, כאילו, סתם הוא עמד לפני וחסם את הדרך 3 דקות בשביל הכיף שלו.


יש לי בדיוק שניה לפעור עיניים למראה ה'נס', כשאני מגלה לפני המסחרית והאוטובוס שיירה אדירה של רכבים פרטיים שהולכים לעכב אותי בכל מקרה.
ואז...
אני מתחילה לצחוק. ככה, בלי עכבות.
צחוק אמיתי מהלב.
לצחוק בקול עם אבא שלי, על איך שסידר אותי הרגע, ואיך שלימד אותי שיעור בלדעת לבקש ולדעת לסמוך.
א. ביקשת להוציא את המסחרית? הוצאתי לך.
ב. חשבת שאני לא יכול? אני יכול.
ג. את בטוחה שזה מה שיעזור? להוציא את המסחרית? תני לי לנהל לך את החיים. תגידי מה המטרה - ואני אסדר את הדרך.
ד. יש לי סיבה שבגללה את מתעכבת. אני מוליך את הגורל שלך בתבונה. להזיז את המסחרית - פשוט לא יעזור

וככה ישבנו בנחת עד שהגענו, אני ואבא, בלי לחץ, כי היה פקק. וצחקנו, עד שכאב לי לחייך.

 




עוד בנושא:





הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.
  1. מקסים!  (ל”ת)


  2. בזבזת לי דקה מהחיים  

    ניסים