ט"ו ניסן התשפ"ד
23.04.2024

"הרגע שעמדתי לאבד את בעלי" - סיפורה האישי של מפיקת האמנים רחלי פרץ

בראיון גלוי לב מספרת מפיקת האירועים רחלי פרץ על העבודה הצמודה עם בכירי אמני ישראל, סכרת הנעורים שהתגלתה במפתיע אצל בתה, תהליך ההתקרבות המיוחד של משפחתה, והיום בו חששה שתאבד את בעלה לתמיד

"הרגע שעמדתי לאבד את בעלי" - סיפורה האישי של מפיקת האמנים רחלי פרץ
חרדים צילום: מתוך הקמפיין

"כחצי שנה אחרי שהבת השלישית שלי נולדה", מספרת רחלי פרץ וההתרגשות ניכרת על פניה, "בעלי התחיל להרגיש מאוד לא טוב. הוא ירד המון במשקל, ורוב הזמן היה תשוש. גרנו אז בלאס ווגאס, ובין שאר הבדיקות הוא הופנה לצילום ריאות - שבו התברר חשד לממצא לא תקין, והוחלט, למרות הסיכון הרב, לעשות לו ביופסיה כדי לראות במה מדובר ולהחליט על המשך טיפול.

"המצב המשיך להתדרדר, עד שבאחת השבתות, בשעות הבוקר, הוא התמוטט. היינו בבית, לא היתה לי ברירה – השארתי את שלושת הילדים שלנו לבד, ורצתי לבית הכנסת כדי לקרוא לרב ולחבר המשפחה מהקהילה, שהוא גם רופא. תוך כדי ריצה היתה לי 'שיחה רצינית' עם הקב"ה. אמרתי לו: 'אנחנו נסגור עסקה. אני אעשה משהו שקשה לי. אני אכסה את השיער, ואתה - את מה שהכנסת תוציא, ותשלח רפואה לבעלי'. ההחלטה לכסות את השיער הארוך והמתולתל שלי היתה מאוד קשה מבחינתי, אבל היה ברור לי ש'דיל זה דיל".

"חזרתי הביתה עם הרב שלנו והרופא, שכמובן עזבו את התפילה ובאו. הרופא בדק את בעלי, הזמין אמבולנס באופן מיידי, ונסע איתו לבית הרפואה. לפני שיצא, הרופא הספיק לומר לי שאקח בחשבון שהמצב לא טוב, ושאין לדעת מה יקרה. לא הסכמתי לקבל את זה, וממש צעקתי שמי שהכניס לו את החולי הזה, יכול גם לרפא אותו. הוא הרופא כל בשר, והוא המפליא לעשות, ועם כל הכבוד לרופאים, ויש כבוד, לרופא ניתנה הרשות לרפא ולא לייאש. לא אמרתי את זה כדי לנחם את עצמי, או לשם הויכוח. והאמנתי באמונה שלמה שזה מה שיקרה.

"בעלי אושפז, וכמה ימים לאחר מכן, בערב יום כיפור, שהיתי לידו עד כמה דקות לפני הצום, בלי לדעת מה יהיה. ביום כיפור הוא עבר טיפול רפואי מורכב מאד, והסתבר שהממצא החשוד כסרטני מאחורי הריאה נעלם. הקרדיולוגית שטיפלה בו אמרה לי שהיא מעולם לא ראתה דבר כזה. לאחר שבועיים בהתאוששות, למרבה הנס הוא שוחרר הביתה במצב טוב, ומאז, ב"ה, הוא מרגיש מצוין. לאחר המקרה, התחזקנו עוד יותר כמובן, גם בחיצוניות וגם בפנימיות. הסיפור הזה חיזק קהילה שלמה, שלקחה על עצמה עשרות קבלות טובות לרפואתו.

"אגב, בענייני רפואה, חווינו עוד כמה דברים לא פשוטים. אחד מהם היה כשהבת שלי אביגיל חלתה בגיל שנתיים בדלקת אוזניים. שמתי לב שהיא ממש אפאתית, וזו לא סתם דלקת, אז הלכתי לרופא. למחרת הגענו לביקור נוסף אצל הרופא, מה שהוביל לאשפוז דחוף בטיפול נמרץ ואבחנה מיידית – סכרת נעורים. ב"ה, היא שוחררה לאחר 8 ימים, בהם הספיק בעלי לחזור באופן בהול מנסיעת עסקים ליפן, ועברנו 'קורס מזורז' לטיפול בסכרת. מיד עם שחרורה ערכנו מסיבת הודיה לה', מסיבה מאוד מפוארת, בסדר גודל שלא היה מבייש בת מצווה. המסיבה הזו זכורה היטב עד היום".

את רחלי פרץ, 44, נשואה ואם ל-5 המתגוררת באשדוד, קשה לעצור. הן בראיון זה והן בחייה הנמרצים. רחלי, בעברה מנהלת אירועים של כמה מגדולי האמנים בארץ, וכיום מפיקת אירועים לנשים, מרצה וכותבת, עברה לא מעט תהליכים בחייה, ובראשם – התקרבות לה' ותורתו. "נולדתי בחולון למשפחה חילונית-מסורתית. משפחה ישראלית שעושה קידוש ואחר כך רואה טלוויזיה.

"תהליך התשובה שלי לווה בהמון תמימות. לא ידעתי מהי שמירת שבת כהלכתה. זו היתה תקופה אחרת, טרום הטכנולוגיה. למדתי בתיכון ממלכתי, התגייסתי לחיל האוויר, ואחרי השחרור התחלתי לעבוד בתעשיית המוזיקה וניהול אמנים.

"הייתי מנהלת האירועים של מאיר בנאי, איגי וקסמן, עינת ארליך, מופע הארנבות של ד"ר קספר, ועוד. מעבר לכך, עבדתי גם באולפני ערוץ 2, בהפקת הפסטיגל, ובהפקות אולפן עם אמנים רבים, כמו שלמה ארצי, אהוד בנאי, בועז שרעבי, ריטה ועוד. לאחר כמה שנים בתחום ההפרות עזבתי את הארץ והקשרים עם החברים מהתעשייה נותקו".

מהם הדברים המעניינים ביותר שתוכלי לספר על השנים הללו?

"הייתי צעירה, ולמדתי המון מהאמנים שעבדתי איתם. למשל, למדתי שאפשר ש'יהיה לך הכל אבל באמת - אין לך כלום'. למרות ההילה הנוצצת, ישנם אמנים רבים שיש להם המון מעריצים, אבל כמעט ואין להם חברים אמיתיים. כסף ותהילה יכולים לקנות הרבה דברים, אבל לא חברות אמת, וחשוב שהרבה מהצעירים ששואפים להתפרסם יידעו את זה. למרות הקריירות המצליחות של אמנים רבים, יש בחייהם גם הרבה עצב ובדידות, ובכלל - יש מחיר גדול להצלחה, וככל שההצלחה גדולה יותר, המחיר עולה.

"אני זוכרת שלפני שעזבתי את הארץ בגיל 23, כדי לצאת לדרך לגמרי חדשה, שלמה ארצי אמר לי: 'את חושבת שאת עוזבת הכל מאחוריך, אבל בן אדם לוקח את עצמו לאן שהוא הולך', והוא צדק. אתה לא יכול לברוח מעצמך. אתה יכול להחליף עבודה, בן או בת זוג, לשנות מקום מגורים וחברים, אבל כדי לשנות באמת, אדם צריך להשתנות מבפנים ולעבור עם עצמו תהליך ארוך.

"ממאיר בנאי ז"ל, למדתי, שאתה יכול להיות על הבמה ועם זאת לא להסתנוור מהאורות. אגב, ראיתי את אביתר בהופעה לא מזמן, וראיתי את אותה הענווה בעיניים. את אהוד בנאי הכרתי עוד כששנינו היינו רחוקים משמירת תורה ומצוות. ברבות השנים שנינו חזרנו בתשובה, וגם מאיר ז"ל חזר, ועוד רבים וטובים התקרבו לה'.

"האמת היא שאפילו עם שלמה ארצי היו לי שיחות על הנקודה היהודית שבו, השורשים העמוקים של משפחתו, ועל סבו וסבתו ששרדו את השואה. באחת השיחות שלמה גם אמר לי: 'יום יבוא ואחזור בתשובה, אז אל תתפלאי אם זה יקרה'. על שלומי שבת, שגם איתו עבדתי, אני יכולה לספר שהוא אדם בעל רגישות יוצאת דופן. כולו לב. העבודה בתעשיית המוזיקה והבמה מחברת מאוד. כל פרויקט – זה לגמרי טוטאלי. אתה לא רואה בית. נמצאים ימים ושעות עם בן אדם והאמת שלו מתגלה בפניך, לטוב או למוטב".

עד כמה חזק יכול להיות הקשר בין אמן למנהלו?

"זה קשר הדוק וחזק. למשל כשמשי, הבת של רמי וריטה, היתה קטנטונת, הייתי משגיחה עליה בפסטיגל עד שאמא שלה ירדה מהבמה. מעבר לכך, זה גם לחוות ביחד עם האמן הצלחות וגם כשלונות. הרבה פעמים זו חברות שהיא הרבה מעבר לעבודה.

"עם זאת, משהו באינטנסיביות של העולם הזה גרם לי לרצות להתרחק ממנו הכי רחוק שאפשר. וזה אכן מה שהחלטתי לעשות. ניהלתי בזמנו את איגי וקסמן, שהיתה גם חברה טובה, וידעתי שזה לא רק לעזוב ניהול, אלא זה לעזוב מערכת יחסים עמוקה.

"ככל שצללתי יותר ויותר לעולם הזה של תעשיית המוזיקה, הבנתי שהדרך לצאת ממנו היא כמעט בלתי אפשרית. הבנתי שלעזוב אותו ולהתחיל לעבוד בעבודה רגילה יהיה מאוד לא פשוט. אתה רגיל לעבוד עם פרויקט גדולים, מרגשים, אתה לא יכול פתאום לעבוד משמונה עד ארבע, עם אנשים 'רגילים', ולהרוויח 5,000 שקל בחודש. זה פשוט לא יעבוד. החלטתי שהדרך הטובה ביותר היא פשוט להתנתק מהכל כדי להתחיל מחדש, ושזה יוכל לקרות רק רחוק מכאן".

 

"לפני ההחלטה לנסוע לחו"ל לתקופה, נסעתי עם חברה לשבועיים בלונדון ופריז. בדרך לשם, במטוס, הכרתי מישהי שסיפרה שהיא שומרת שבת. זו היתה הפעם ראשונה שהבנתי מה זה אומר לשמור שבת כהלכתה. זמן קצר אחר כך הגיע יום כיפור, ובמהלכו אושפזתי עם אלרגיה קשה.

"בכל השנים צמתי ביום כיפור, כמו רוב עם ישראל. באותו יום כיפור בו אושפזתי, לא יכולתי לצום וממש הרגשתי רע עם זה שנבצר ממני לצום כמו שצריך. החלטתי לשמור שבת אחת כדי לכפר על הכיפור, אבל הפעם לשמור אותה לחלוטין. את השבת שאחרי אותו כיפור שמרתי, וב"ה עד היום לא הפסקתי - כבר 22 שנה. אחרי שהבנתי מהי שבת באמת, הבנתי שאצטרך לבחור בין העבודה לבין שבת וחגים, ועם כל התובנות שדיברתי עליהן קודם, הבנתי שהגיע הזמן לעזוב. המצב היום הוא שב"ה הרבה אמנים מתחזקים ושומרים שבת, אבל אז זה ממש לא היה ככה".

אפשר לומר שהשבת למעשה פתחה לך צוהר לעולם שמירת המצוות בכללותו?

"כנראה שכן. באותה תקופה קרובת משפחה שלי מלאס ווגאס הגיעה לארץ, והציעה לי לבוא אליה לתקופה מסוימת. חיפשתי שינוי בחיים, ופשוט נסעתי, למרות שלא היה לי מושג מה זה לאס ווגאס. בווגאס פגשתי חבר'ה ישראלים שהיו בתהליך של התחזקות, התחברתי אליהם, ואת מי שלימים יהיה בעלי הכרתי שם באחת השבתות שעשיתי עם אותה חבורה. בעלי בא ממשפחה דתית, ועזב את ישראל אחרי השירות הצבאי. הוא הגיע לווגאס בערך כשאני הגעתי, כדי לנהל חנות בגדים.

"אחרי חצי שנה הוויזה שלי הסתיימה, וחזרתי לארץ. חודש לאחר מכן בעלי הגיע לארץ כדי להשתתף בחתונה של חברים שלו. לפני שהוא חזר לווגאס הוא הציע לי להצטרף אליו, ואמר שהוא יכול לראות שיש לנו עתיד משותף יחד. אמנם בימים ההם הייתי רחוקה מאוד משמירת מצוות, אבל כבר ידעתי שבחיים שלי הקב"ה יהיה מאוד נוכח. זה היה 'תנאי' מבחינתי, ואפילו אמרתי לו שביום מן הימים תהיה לי פאה, שהילדים שלי ילמדו בחינוך דתי, וכו'. להפתעתי, הוא ענה שזו בדיוק המשאלה שלו, וזו האישה שהוא רוצה לבנות איתה את חייו".

"עכשיו, כשאני נזכרת בזה, אני יכולה לומר שההצעה שלו מאוד הפתיעה אותי. לא חשבתי בכלל לחזור. ישראל תמיד היתה ותמיד תהיה הבית שלי. נסעתי לשם רק כדי לעבור תהליך, ומבחינתי חזרתי לארץ כדי להישאר בה, ולכן לקחתי כמה ימים לחשוב על ההצעה. עם זאת, משהו פנימי בתוכי אמר לי לנסות, ואכן בסוף הסכמתי. 3 שבועות לאחר שחזרתי לווגאס נישאנו, ולאחר מכן גרנו בווגאס לעוד 12 שנים, שם נולדו לנו 3 ילדינו הגדולים.

"עם הזמן, בעלי הצטרף אליי בשמירת השבת. אחרי הכל, הוא גדל בבית דתי ולמד במוסדות דתיים כל חייו. בהתחלה הייתי עושה קידוש בערב שבת עם חברה, כשהוא היה בעבודה, אבל עם הזמן הוא התחיל להגיע, ונשאר. אגב, ממנו למשל למדתי על הפרדת הכלים, בשרי וחלבי, שעליה המשיך לשמור תמיד. אפרופו התמימות שלי בחוסר הכרת ההלכה, אספר גם שיום אחד באמצע השבוע ישבתי עם חברה לאכול, ואחרי שסיימנו היא ברכה את ברכת המזון. לא הבנתי למה היא מברכת, הרי לא שבת היום, והיא התגלגלה מצחוק. הייתי בטוחה שמברכים ברכת המזון רק בשבת. אגב, בגלל זה היום אני לא שופטת את מי שלא שומר מצוות. הרבה פעמים הם פשוט לא יודעים.

 

"בכל מקרה, אחרי תקופה מסוימת חזרנו לגור בארץ לתקופה קצרה. כמו שאמרתי, לא רציתי לגור בארה"ב. ישראל תמיד היתה הבית שלי. כסף לא דיבר אלי, ורציתי לגור ליד המשפחה. גרנו בישראל שנה, אבל הדברים לא הסתדרו וחזרנו לווגאס. המשכנו לתפעל את העסקים שלנו שם, ובנוסף לימדתי עברית בבית ספר של חב"ד. היינו חלק מהקהילה של חב"ד, ועם הזמן התחברנו יותר ויותר לרבי ולשליחים. יום אחד, בעלי, שכבר היה אז דתי, נסע לכינוס השלוחים בברוקלין, אליו מגיעי שליחי הרבי מכל העולם.

"כשהוא חזר, לא האמנתי למראה עיני. הוא חזר עם כובע וסירטוק (חלוק, א"ש) חב"די. לא ידעתי אם לקחת את זה ברצינות, אבל שבועיים לאחר מכן נסעתי לכינוס השלוחות, וגם חזרתי חב"דניקית. ראיתי את העוצמה של השליחות שיש בחסידות חב"ד, וידעתי שכך אני רוצה לחיות. ככה, ב"ה, השלמנו את תהליך התשובה שלנו, והיום אנחנו משפחה חב"דית לכל דבר ועניין.

"גם מבחינת העיסוק, היה חשוב לי להרגיש שליחות, ולכן פחות או יותר חזרתי למקצוע שלי - כבר 10 שנים שאני מפיקה אירועים לנשים. מעבר לכך, אני גם מרצה וכותבת. לפני כשנתיים התחלתי ללמוד שיטות אימון שונות, ויחד עם לימוד החסידות צללתי אל תוככי עבודת המידות והנפש. כיום אני משתמשת בכלים אותם למדתי בכתיבה, בהרצאות, ולטובת עזרה לאחרים.

"בתוך כך, לפני כשנה וחצי התחלתי לכתוב תובנה קצרה על פרשת השבוע. זה התחיל בקבוצת הווצאפ המשפחתית, ולאט לאט זה התגלגל, והיום, מסתבר שזה מגיע מדי שבוע לאלפי אנשים בעולם דרך הווצאפ והפייסבוק. אחד הדברים המרגשים ששמעתי בהקשר הזה היה כשמישהי סיפרה שהיא קראה את דבר התורה השבועי ששלחתי, מספר ימים אחרי שגילו לה את המחלה, והדברים ממש חדרו אליה. היא סיפרה שבזכות כך היא התחילה את הטיפולים ממקום אחר לגמרי.

"וכך, ב"ה, אני גם רואה שליחות בעבודתי כמפיקת אירועים, וגם לומדת מהעבודה הזו מסר מאוד אמוני וחשוב. עם השנים הבנתי שהחיים הם אירוע, ושהשם הוא המפיק שלהם. כשאני מפיקה אירוע, כל מה שאני רואה לנגד עיני זה את טובת בעל האירוע. יש לקוחות שיודעים לשחרר, ואז האירוע יוצא מושלם, ב"ה, ויש את אלה שמתערבים בכל הפרטים, ורוצים להחליט מה, מתי, איך בדיוק וכו'. גם במקרים האלה זה מצליח ב"ה, אבל אין ספק שזה מקשה עליי את העבודה, ולהם זה יכול להזיק.

"וזה בדיוק הסיפור שלנו בחיים. השם הוא המפיק, שמנהל את הכל מלמעלה, וככל שנדע לשחרר ולבטוח בו - ככה הוא יוכל לעשות עבורנו את מה שהכי טוב ונכון עבורנו. להרבה אנשים קשה להרפות ולשחרר שליטה, ולכן אנחנו מתערבים בכל פרט, או חושבים שאנחנו יודעים מה הכי טוב לנו, מתי ואיך, וזו טעות.

"השם יודע שבמהות שלנו אנחנו טובים, ופועלים מרצון טוב ובתמימות, והוא בכל מקרה עושה ויעשה את הטוב ביותר עבורנו. עם זאת, אם נמשיך ונתעקש על הדרך שלנו, זה יכול להעביר אותנו דברים לא פשוטים – שלא בהכרח היינו צריכים לעבור. לכן, עצתי הטובה ביותר היא להרפות ולסמוך על הקב"ה, להבין שהפעולות אמנם בידינו, והשתדלות בוודאי שצריך לעשות, אבל התוצאות הן בידי השם, וצריך לבטוח בו שהכל מדויק והכל תמיד רק לטובתנו".

פורסם באתר הידברות

 

חב"ד אמנים מאיר בנאי פרץ

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד