י"ח ניסן התשפ"ד
26.04.2024

אחרי מלחמת הכריות: הצדיק שהציל לי את ה'אלול'

נכנסנו לבית המדרש עייפים וטרוטי עיניים מהשינה הקצרה והחטופה. כל הצוות המורחב, מראש הישיבה ועד הרמי"ם כבר ישובים היו על מקומותיהם, טליתותיהם על ראשיהם, ופניהם אומרות רצינות תהומית. חרדת הדין זעקה מכל פינה. אחרי ברכות התורה החילונו לומר סליחות בקול ניחר. וכאילו לא די בכל זה... לפתע החליט אחד מחבריי ליפול ארצה ולהתעלף • טור מיוחד ל'בחדרי חרדים' לקראת ראש השנה מאת הרב ראובן זכאים

ה' אורי וישעי. הרב ראובן זכאים
ה' אורי וישעי. הרב ראובן זכאים

עוד כילד, ספוג הייתי בהכרת חשיבותם העליונה של הימים הנוראים, ועל כוחם הגדול לחרוץ את גורלה של השנה הבאה עלינו לטובה. אהבתי את הימים הללו ואת התפילות המרגשות והמרטיטות, אך מול המטלה המורכבת לקיים בו זמנית שני ציוויים שעל פניהם כה סותרים זה את זה: 'וגילו ברעדה', ניתן לומר שהייתי נוטה יותר לכיוון ה'רעדה'. הייתי מייחל ומצפה בסתר לבבי שכבר נשלים את המשימות המורכבות הללו, ויבואו כבר עלינו ימי השמחה הנעלים בחג הסוכות. רק משבגרתי הבנתי שכל עוצמתה של השמחה בימי סוכות נובעת דווקא מימי הדין היראה והסליחה שקדמו להם, בבחינת: "ולישרי לב- שמחה!"

עברו ימים, הפכתי מילד לבחור בראשית דרכו התורנית בשיעור א' בישיבה קטנה. אוירת האלול היתה מורגשת בישיבה היטב: באוירה הלימודית הרצינית בבית המדרש, בשיעורים, וכמובן בשיחות המוסר של המשגיח שנודע בשערים כאמן ההבעה והתיאור, שידע 'להוריד' בצורה חיה ודרמטית את האוירה הנכונה של חרדת ימי הדין לעולם הקישואים והאבטיחים החומרי. אפילו בחדר האוכל לא שררה קלילות ועליצות יתירה. בעיקר בארוחות הערב, שהתקיימו בקונטרסט מבהיל, מיד אחרי השיחה המוסרית, ואחרי תפילת ערבית המהדהדת שאחריה, שהזכירה יותר את תפילת נעילה.

כיצד אמר רבי ישראל סלנטר? "כל השנה צריכה להיראות כמו אלול. ואלול עצמו?! הרי הוא אלול!!"

היו כמובן את קשיי ההסתגלות וההתאקלמות בישיבה החדשה, כמו גם ההיכרות עם הכללים החדשים, ועם סדר היום החדש. הוסיפו לכך את הגעגועים הביתה שמעט הציקו, (והיו גם היו געגועים... כיום כשאני מתבקש לעודד בחורים המתגעגעים עד כלות לביתם, במקום לטאטא ולצייר להם תמונת מצב ורודה מדיפה אסקפיזם טהור, אני מודה ומתוודה בפניהם שאכן כן, היו לי, כמו לרבים וטובים, קשיים לא מועטים, וגם אני התגעגעתי הביתה, אך אדרבה! למדתי להתגבר. ראיתי בכך סימן טוב שברוך השם יש למי ויש למה להתגעגע. ועם הזמן ובסייעתא דשמיא הכל עבר, עד שאפילו בבין הזמנים הייתי נשאר בישיבה)... ועל כולנה, הלילה שלפני ראש השנה. באותו ערב, הועמדנו בפני מבחן בכתב מבחן מקיף וממצה על כל החומר העיוני הרב שנלמד במהלך "זמן אלול" כולו...

מה גם שהתבקשנו ללון באותו לילה בפנימיית הישיבה בלי יוצא מן הכלל, וכל כך למה?! כי כיאה לערב יום הדין התבשרנו שייערכו סליחות בישיבה בהשכמה באשמורת הבוקר, איש בל יעדר.

האמת, שרצינו בכל מאודנו להיות כבר בבית. אך איכשהו כנערים צעירים בני 13, 14 היתה הלינה בישיבה בשורה שבדיעבד היתה מרעננת עבורנו. האוירה דמתה מעט למחנה קיץ, ולא בדיוק הזכירה את אלול במיטבו. אם זכרוני אינו מטעני נרשמו אפילו פה ושם אירועים חריגים כמו מלחמת כריות. אחרי הכל, לרבים מבני הישיבה שהיו אקסטרנים היתה זו הזדמנות ראשונה ובלתי שגרתית ללון בישיבה. מה שגם יצר מעגלי שיחות אל תוך הלילה, והשרה אוירה של משובת נעורים. מאידך, מצב זה גרם שזמן השינה הכחוש והמצומק בלאו הכי הלך והצטמצם עד להחריד...

נס שמישהו התעשת לפתע. הציץ בשעונו, וטרח להבהיר לכולנו בבהלה שלא נותר לנו עוד הרבה זמן לישון, כיבינו אורות, קראנו קריאת שמע שעל המיטה, ונרדמנו.

עד ששמענו כמתוך חלום את קול הכאותיו של הספל...

מי שזכה ללמוד בישיבה בודאי מעלה חיוך על שפתיו שעה שנזכר במנהג הייחודי הזה. שנהגו בישיבות מסויימות לערוך השכמה המונית למאות התלמידים כ"י באמצעות ספל עשוי פלסטיק ויש מהדרים לקחת ספל ממתכת דווקא, שהבחור התורן מכה עימה על דלתות הפנימיה לעורר ישנים ולהקיץ נרדמים. אמרו, שהיו קולותיו הרמים של הספל יוצאים והולכים מירושלים עיר הקודש, עד שהיו מעוררים את ישיני חברון...

נכנסנו לבית המדרש עייפים וטרוטי עיניים מהשינה הקצרה והחטופה. כל הצוות המורחב, מראש הישיבה ועד הרמי"ם כבר ישובים היו על מקומותיהם, טליתותיהם על ראשיהם, ופניהם אומרות רצינות תהומית. חרדת הדין זעקה מכל פינה. אחרי ברכות התורה החילונו לומר סליחות בקול ניחר. וכאילו לא די בכל זה... לפתע החליט אחד מחבריי ליפול ארצה ולהתעלף. לאו דווקא מהתרגשות או התעוררות... ואולי, בעצם דווקא כן מההתעוררות, בשעה מוקדמת כל כך ומשינה קצרה כל כך.

מה אומר לכם?! לדידי היתה זו חוייה לא פשוטה, פעם ראשונה שראיתי אדם מתעלף מול עיניי... וכל הסיטואציה הזו, וערימת הקשיים שעמדו בדרכי בלאו הכי גרמו לי לרגע לחשוב וכמעט גם להשתכנע סופית שהימים הנוראים הללו הולכים להיצרב בתודעתי לנצח נצחים כטראומה של ממש.

כפסע היה ביני לבין המסקנה הזו, לולי השם שהיה לי.

כי בתום התפילה ואחרי התרת נדרים, עמד ונשא בפנינו דברים קצרים יהודי מורם מעם, גאון גדול המכהן כדיין, וגם צדיק גדול המשמש כמנהל רוחני בכמה ישיבות, אך שפר גורלנו או שמא שפר גורלה של ענוותנותו המפורסמת והידועה שהיה הממונה על התפילות בישיבה, ומשימתו העיקרית לשום עיניו וליבו על המאחרים ועל המתמהמהים, על השבויים (בכבלי השינה), ועל הנעדרים...

כיבדנו אותו מאוד. אך גם יראנו ממנו מאוד. יראת הרוממות.

ואני, עם יד על הלב, בהכירי אותו כירא שמים בתכלית וכצדיק אמיתי הכנתי עצמי נפשית לקבל עוד מנות הגונות של אימת הדין ושל חרדת הדין, שתתווסף על החרדה שכבר היתה בנוייה בילד- אין בנשמתי.

אך ראה זה פלא! עומד הצדיק יסוד עולם, ומי שמכירו יודע שאינני מגזים בתואריו כי הוא זה, אחרי סליחות ארוכות שאצלו היו ממש בבחינת בן המתחטא אצל אביו, ומחייך.

לא, זה לא היה חלום. הוא ממש חייך!

הוא דיבר אלינו במתיקות ובחמימות אבהית:

"האא! אלו ימים נפלאים! אלו ימים נהדרים! ימי רצון, ימי אור, ימי אהבה! "לדוד השם השם אורי וישעי!" 'אורי' אומרים חז"ל, זה ראש השנה! ו'ישעי' זהו יום הכיפורים". כמה צריכים אנו לשמוח, כמה צריכים אנו להיות מאושרים בימים הללו, השם קרוב אלינו יותר מתמיד ומצפה אלינו שנושיט יד, שנקרא אליו ונשוב אליו, איזו הזדמנות נפלאה לפתוח דף חדש. נקי".

אותה שעה נזפתי בעצמי: מה לך הולך שחוח?! מה לך מדוכא?! מה לך הולך קדורנית?! כך מקבלים אור?! כך מתייחסים לאור?!

המילים שלו היו עבורי כטל של תחיה, וכמים קרים על נפשי העייפה, דווקא בגלל שנאמרו מפי מי שחרדת הדין היתה מול עיניו תמיד, דווקא ממי שיראת השם חפפה עליו כל השנה כולה.

הוא הציל לי את האלול, הוא הציל לי את ראש השנה ויום הכיפורים. הוא העניק לי טעם חדש. טעם אמיתי. הימים הנוראים הפכו בזכותו עבורי לימים נפלאים שאני משתוקק אליהם, ימים של "אל תעצבו כי חדוות השם היא מעוזכם!"

שנה טובה כתיבה וחתימה טובה!

הרב ראובן זכאים

art

'בחדרי' גם ברשתות החברתיות - הצטרפו!

הוספת תגובה

לכתבה זו התפרסמו 2 תגובות

תגובות

הוסיפו תגובה
{{ comment.number }}.
{{ comment.date_parsed }}
הגב לתגובה זו
{{ reply.date_parsed }}
טען עוד