1. עמוד הבית
  2. דעות
  3. טור אורח

"מישהו שם לי גזר דין מוות. את לא תחיי"

האמת צריכה להיאמר בצורה הפשוטה והברורה ביותר: המדינה לעולם לא תוכל לספק את כל הצרכים הרפואיים של אזרחיה. נקודה | טור דעה מאת גרשון פרוש

Print גרשון פרוש , ג' שבט תשע"ט 09/01/2019 20:38 עודכן: 10/01/2019 13:34

מי יכול להישאר אדיש? בית מרקחת בית מרקחת צילום: דוד כהן, פלאש 90

"רבי עקיבא אומר מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום, ת"ל לא תאכלו על הדם" (סנהדרין ס"ג.)

 

נזכרתי בגמרא הזו כאשר קראתי את הדיווחים בשבוע שעבר על החלטות וועדת סל התרופות. דיני נפשות ממש. לוקחים כמה אנשים, נותנים להם תקציב מוגדר מראש ומבקשים מהם להחליט אלו תרופות יוענקו לחולים כחלק מסל הבריאות ואלו תרופות לא יכללו בסל וחולים שזקוקים להם יאלצו לוותר עליהם אם הם אינם בעלי יכולת כלכלית גבוהה. השיקולים שחברי הוועדה נאלצים לשקול הם למעלה מכוח אנוש. האם להעדיף למשל טיפול יקר מאד ומציל חיים למחלת הסרטן שנדרש עבור אנשים בודדים, או תרופה זולה יחסית שתשפר משמעותית את איכות חייהם של אלפי חולי כליות? וזו רק דוגמה קטנה. אין ברירה, מישהו צריך לקבל את ההחלטות הללו, אך אינני מקנא בחברי הוועדה. אלו שיקולים שדורשים כתפיים של סנהדרין, ואני מקווה שחברי הוועדה אכן נוהגים באחריות הדרושה כפי שבא לידי ביטוי בחז"ל לגבי דיני נפשות.

 

וכמידי שנה מגיעים התיאורים קורעי הלב: "התרופה שלי לא נכנסה והבנתי שכדי להמשיך לראות כל בוקר את אשתי וילדיי אאלץ להמשיך לשלם בעצמי מיליון שקל בשנה על התרופה", "מישהו שם לי גזר דין מוות... את לא תחיי", "אני אימא לשלושה ילדים ופשוט רוצה לחיות ולטפל בילדים שלי ולנשום כמו כל בן אדם אחר". מי יכול להישאר אדיש מול כאב כזה? "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" וכולי תפילה שאף אחד מאתנו לא יגיע למקומם של אותם אנשים שסובלים. יחד עם זאת, האמירות הללו והמקום שניתן להם בתקשורת מבטאות תחושה לפיה המדינה מחויבת לספק את כל הצרכים הרפואיים של אזרחיה, ואין מנוס מדיון עקרוני לגבי מידת התקפות של התחושה הזאת.

 

האמת צריכה להיאמר בצורה הפשוטה והברורה ביותר: המדינה לעולם לא תוכל לספק את כל הצרכים הרפואיים של אזרחיה. נקודה. התקציב שהוקצה השנה להוספת תרופות חדשות לסל עמד על 500 מיליון שקלים בעוד עלות סך הבקשות לתרופות חדשות שהוגשו לוועדת הסל עמד על 2.5 מיליארד שקלים. חשבון פשוט מלמד שעל כל בקשה שהתקבלה, נדחו כנראה ארבע בקשות אחרות. ככה זה עובד בכל מדינות העולם בהם קיימת מערכת בריאות ציבורית. יש מדינות שמתקצבות את סל התרופות ביתר נדיבות ויש שפחות (אגב, ישראל נמצאת במקום לא רע בכלל בדירוג הזה), אבל תמיד יש מסגרת תקציבית שבמסגרתה מתעדפים, תמיד יישארו תרופות שלא נכללו, ותמיד יהיו חולים שיתאכזבו.

 

יש הטוענים שהמדינה צריכה להתאים את התקציב לפי צרכי התרופות ולא את סל התרופות למיטת סדום של תקציב מוגבל, אבל זו טענה שנובעת מנאיביות במקרה הטוב ומפופוליזם במקרה הפחות טוב. מהיכן יביא האוצר עוד שני מיליארד שקלים? תוספת כזו תהיה חייבת לבוא על חשבון הוצאות ציבוריות אחרות. כל אדם יצביע בביטחון על המקום שלדעתו נכון לקצץ, אך כנגד כל דעה כזו תעמוד דעה אחרת לפיה אסור בשום אופן לקצץ שם אלא דווקא במקום אחר שהראשון יתנגד לו בתכלית. אי אפשר לספק סל תרופות בלתי מוגבל.

 

אבל הדרישה לכיסוי רפואי מלא איננה רק בלתי ריאלית אלא גם איננה נכונה מבחינה עקרונית. ואסביר.

 

אשאל ברשותכם שאלה קשה. נניח שאדם הדר בשכנות לנו זקוק לניתוח דחוף בחו"ל. אני בטוח שכל אחד מאתנו יתרום בחפץ לב למטרה חשובה זו. אבל האם נהיה מוכנים לוותר על חוגים לילדים למשך שנה ולתת את הכסף הזה לצורך הניתוח המדובר? אולי. למכור את המכונית? כנראה שלא. בוודאי לא את הבית. בריאות וחיים קודמים לכל צורך אחר, וכל אדם יפעל בהתאם כאשר מדובר בו עצמו או בבני משפחתו, אבל אי אפשר לצפות שאדם ישים תמיד את צרכי האחר, אקוטיים ככל שיהיו, לפני רמת החיים ואיכות החיים שלו עצמו. אולי ראוי היה לעשות כן, אבל הדבר נוגד את טבע האדם וקשה לצפות מאנשים לפעול כך.

 

מדינה איננה יותר מאשר אוסף אנשים שהתארגנו יחד, ומדיניות ממשלתית אינה אלא תוצאה של סך או ממוצע הרצונות של תושבי המדינה. ציפייה ממדינה להתנהג אחרת מהדרך בה מתנהלים אנשים בינם לבין עצמם איננה אלא משאלת לב אוטופית. על פי אותו היגיון יש לבטל את תקציב התרבות כליל ולקצץ עמוקות בתקציב החינוך כדי להפנות משאבים לטובת הקמת בתי חולים ותשתיות כבישים שיצילו חיי אדם. זה לא עובד ככה. מדינה צריכה לספק את כלל צרכי האזרחים, חשובים יותר וחשובים פחות, במידה סבירה במסגרת תקציב נתון, ולא יכולה להפנות את כל המשאבים לאפיק אחד, חשוב ככל שיהיה. (נקודה למחשבה: מרתק לראות אנשים שסבורים מצד אחד שהמדינה חייבת לתת לאזרחיה הכול אך מאידך אסור לה לדרוש מהם דבר...).

 

יתירה מזאת, הגישה הרואה במדינה אחראית בלעדית ומלאה לרווחת האזרחים איננה רק לא ריאלית ולא נכונה, אלא היא אפילו מזיקה. למה מזיקה? כי היא מונעת פיתוח מסגרות נכונות לטיפול במקרים בהם המדינה איננה יכולה לספק את צרכי האזרחים.

 

מי שדאג בעבר לרווחה היו האנשים הקרובים אל הנצרך, ראשית כל המשפחה ובמעגל הרחב יותר - הקהילה. אדם שרעב ללחם, אדם שאיבד את יכול ההשתכרות, חולה במחלה קשה, ילדים שאיבדו את הוריהם, אלמנה קשת יום, כולם מצאו את המענה במסגרת המשפחה והקהילה. אינני מיתמם. רבים מאד סבלו קשות ולא זכו לסביבה תומכת ולכן טוב שקמה מדינת הרווחה שגובה כספים מכלל האזרחים ומספקת באמצעותם בסיס כלכלי וחברתי רחב לכלל התושבים. זהו תהליך נהדר, אבל הבעיה מתחילה כאשר מקצינים ובמקום לראות במדיניות הרווחה ביטוי למידת החמלה ולסולידריות החברתית, רואים בה מחויבות טוטלית, כמעט פשיסטית, שמייתרת כביכול את הצורך בתמיכה קהילתית. לא מזמן נתקלתי בתגובה כזו מצד אדם שלא הסכים לתרום לצורך מסוים בטענה ש"המדינה חייבת לטפל בזה, ואם אנחנו ניתן אנו בעצם מאפשרים למדינה להתנער מהמחויבות שלה". אם היה צריך דוגמה לכלל של "כל המוסיף גורע" הרי היא לפנינו.

 

הדרך בה מדינת רווחה פועלת היא בכך שהיא גובה מיסים ומייצרת באמצעותם מצע משותף של ביטחון כלכלי, של חינוך ושל בריאות. יש הסבורים שהבסיס צר מידי ושיש להרחיבו, אבל גם אם הוא יורחב, עדיין לא יהיה מסוגל לתת מענה לכל צורך של כל אדם בכל מקום ובכל זמן. זה המקום שבו אתה, אני, המשפחה, השכנים והקהילה נכנסים לתמונה ומשלימים את החסר. אגב, החברה החרדית מהווה מודל לחיקוי בכל הקשור לתמיכה קהילתית, וראוי למגזרים אחרים ללמוד ממנה.

 

לא די בהצפת המקרים הקשים שלא נענו בהחלטות וועדת סל התרופות, ואין תועלת או היגיון בציפייה חסרת תוחלת שהמדינה תיתן מענה מלא בכל מצב. תהליך קביעת סל התרופות הוא נכון ביסודו, ובמקום לשבת ולבכות בכייה של חינם על כך שהמדינה כביכול מועלת בתפקידה, הייתי מציע לאותם אנשים לייסד ארגונים וולונטריים מקומיים, על בסיס מקומות מגורים, מקומות עבודה וכדומה, ארגונים שיהיו שם עבור אותם אנשים שלא שפר עליהם גורלם מתוך הכרה שזו חובתם המוסרית והחברתית, ומתוך הבנה שאף אחד מלבדם לא יעשה זאת.






הוסף תגובה

תגובות

אין לשלוח תגובה הכוללות דברי הסתה, דיבה וסגנון החורג מהטעם הטוב.